חובת צפייה: למי יש זמן לראות את כל הסדרות האלה?

כבר כמה שנים שאנחנו נמצאים תחת הפצצה חסרת תקדים של "סדרות שחובה לראות". אבל למי יש זמן לראות כל כך הרבה פרקים, ומתי הבועה של "תור הזהב של הטלוויזיה" תתפוצץ?

הסופרנוס
הסופרנוס
5 באפריל 2017

אפריל הוא האכזר שבחודשים, בייחוד למי שאוהב טלוויזיה. זו תקופת ההתעוררות של הטלוויזיה האמריקאית, עם עונות חדשות לסדרות ותיקות ופרקי בכורה לסדרות חדשות. כבר שנים שאנחנו שומעים שזהו "תור הזהב של הטלוויזיה", וב־2015 מנכ"ל רשת FX ג'ון לנדגרף הרחיק לכת ואמר שאנחנו נמצאים ב"שיא הטלוויזיה". ומפסגות, כידוע, נהוג לרדת.

מבט חטוף ברשימת הסדרות שיעלו על המסך בשבועות הקרובים מגלה לו"ז צפוף. "פארגו", "סמוך על סול", "עמק הסיליקון", "ויפ" ורבות אחרות חוזרות, "נמלטים" חוזרת בגרסה מחודשת, ובסדרות החדשות המדוברות ניתן למצוא עיבוד טלוויזיוני ל"מעשה השפחה" של מרגרט אטווד ואת "הבן" בכיכובו של פירס ברוסנן. אבל עדיין יש רק 24 שעות בכל יממה, עדיין שבעה ימים בשבוע, בעוד כמות הסדרות ממשיכה לגדול בטור הנדסי. האם צריך לסגור את הברז? האם באמת יש דבר כזה "יותר מדי טלוויזיה"?

העונה השלישית מעבר לפינה. "פארגו"
העונה השלישית מעבר לפינה. "פארגו"

המספרים מוכיחים שכן. לפי הערכות מחלקת המחקר של FX, ב־2016 שודרו בארצות הברית כ־450 סדרות מתוסרטות (דרמות או קומדיות). ב־2010 שודרו 210. בתוך שש שנים כמות הסדרות הכפילה את עצמה, ואוכלוסיית הצופים הפוטנציאליים לא מתקרבת אפילו לגידול כזה. יש לכך הרבה משמעויות: חברתיות, תרבותיות, עסקיות. אבל מה שמטריד את הצופים זה: מתי לעזאזל נמצא זמן לראות הכל?

האשמות המיידיות הן, כמובן, HBO ונטפליקס. הראשונה העמידה, עם כניסת ערוצי הכבלים אל שוק הטלוויזיה, רף חדש בכל מה שנוגע לאיכות הסדרות הטלוויזיוניות. זה היה כבר לפני כמה עשורים, וכיום כדי לעמוד ברף (שרק הלך וגבה מאז) היא שופכת כמויות כספים אדירות על התוכן המקורי שלה, בין שעל יוצרי בעלי שם (מרטין סקורסזה, למשל, שיצר עבורה את "אימפריית הפשע") או על כוכבי קולנוע שעד לפני כמה שנים לא היו שוקלים בכלל לעבור לטלוויזיה. "ברגע שוודי הארלסון ומת'יו מקונוהיי עשו את 'בלש אמיתי', השערים נפתחו עבור כמעט כל כוכב הוליוודי", הסביר המפיק קרלטון קיוז ("אבודים") ל"ניו יורק מגזין".

[tmwinpost]אך בעוד HBO מזרימה את הכספים שלה לסדרות בודדות מדי שנה, בנטפליקס הכסף נשפך לכל הכיוונים. ענקית הסטרימינג הכריזה על העלתן של אלף שעות תוכן מקורי במהלך שנת 2017 (אלו 20 שעות שבועיות. לפי דו"ח ה־OECD משנת 2015, לאמריקאי הממוצע 14.5 שעות פנויות ביום; לישראלי 13.9 שעות פנויות ביום – מספר הכולל כמובן שעות שינה). אלף שעות התוכן האלו צפויות לעלות לה שישה מיליארד דולר; דו"חות תזרימי המזומנים של החברה לא היו חיוביים כבר יותר משנתיים, ולמרות הגידול התמידי במספר המנויים – כ־90 מיליון ברחבי העולם – נדמה שנטפליקס מהלכת על קצה צוק. מצד שני האנליסטים היו סקפטיים לגבי עתידה של נטפליקס גם לפני עשר שנים, כשהייתה שירות אונליין להשכרת DVD ועשתה את המעבר לסטרימינג. נטפליקס שומרת בסוד את נתוני הצפייה שלה, וגם במקרים הנדירים שבהם היא מפרסמת אותם מודל הצפייה שלה (שחרור כל הפרקים בו זמנית) לא מאפשר למדוד אותם ביחס לנתוני הרייטינג בטלוויזיה.

ברגע שוודי הארלסון ומת'יו מקונוהיי עשו את "בלש אמיתי", השערים נפתחו
ברגע שוודי הארלסון ומת'יו מקונוהיי עשו את "בלש אמיתי", השערים נפתחו

עבור אלו שצופים בטלוויזיה במטרה להרגיש חלק מהתרבות הפופולרית או כאלו שבאמת ובתמים אוהבים את המדיום הזה, השנים האחרונות הפכו למעין מירוץ שאין לו סוף. בכל יום מתפרסם אייטם נלהב על סדרה חדשה ומדוברת, חברים ממליצים לכם על סדרות שלא שמעתם עליהן, ומתחילה להתפשט תחושה מוזרה שסדרות משודרות בלי שאף אחד צופה בהן. אם נמשיך בקצב הזה, התחושה הזו עלולה להפוך לעובדה.

מתי נשלים את הסמויה?

מבין 450 הסדרות המתוסרטות ששודרו בשנה שעברה (המספר הזה לא כולל תכניות ילדים, סרטי טלוויזיה או תכנים קצרים), 20 קיבלו ציון של 85 ומעלה באתר שקלול הביקורות "מטה-קריטיק". 4.3 אחוזים מכלל התוכניות מוגדרות בידי המבקרים כ"צפיית חובה", והצפייה בכולן תארך כחמישה ימים, 15 שעות ו־19 דקות. ב־2013, למשל, רק 11 סדרות זכו למעמד הזה, כ־3 אחוזים מכלל הסדרות ששודרו באותה שנה. כדי לצפות בהן היה צריך להשקיע שלושה ימים, שלוש שעות ו־23 דקות. אל תחשבו על זה אפילו, יש לכם טלוויזיה לראות.

"התיקון" הייתה הסדרה שהמבקרים הכי אהבו בשנה האחרונה; היא קיבלה 99 ב־Metacritic, הציון המשוקלל הגבוה ביותר באותה שנה. בכל פרק שלה היא משכה, בממוצע, כ־160 אלף צופים. הסדרה עם הרייטינג הגבוה ביותר מבין 20 "סדרות החובה" היא "סיפור פשע אמריקאי", עם ממוצע של 3.29 מיליון צופים לפרק. לעומת זאת, הסדרה "תיאוריית המפץ הגדול" מדשדשת כרגע בשפל חסר תקדים – של 12.5 מיליון צופים לפרק. בקיצור, ברוב המקרים איכות והצלחה מסחרית לא הולכות יד ביד. אבל מתישהו ייגמר הכסף להשקיע בסדרות שכמות הצופים בהן שווה לאוכלוסיית רמת גן.

מדשדשת. "המפץ הגדול"
מדשדשת. "המפץ הגדול"

בזמן שבכירי הרשתות עסוקים בפתירת הבעיות האלו בדיוק, הצופים נשארים עם מעט מאוד עוגנים בלוח המשדרים, ועם אפילו פחות כלים לשפוט לפיהם אלו סדרות לראות. לוחות הזמנים מבולבלים: לא עוד "חברים"־"סיינפלד"־"אי.אר" כל יום חמישי. פרקים עולים – לרשת, ל־VOD – ונשארים לתמיד. מצד אחד נוח מאוד להתאים את זמני הצפייה ללו"ז האישי. מצד שני מי שפספס את הבום התקשורתי על סדרה מסוימת עלול לבחור שלא לחזור אליה בכלל, כי היא נתפסת כפחות מעניינת חודש אחרי שכולם סיימו לדבר עליה בפייסבוק.
אם תור הזהב בדרך לקצו, עם מה זה ישאיר אותנו? עם סדרות ענקיות מעטות שאליהם יופנו מרב התקציבים, בדומה לסרטי גיבורי העל של השנים האחרונות בקולנוע; עם יותר סדרות דלות תקציב ונוחות להפקה, המקבילות האפיזודיאליות לסרטי אינדי, שייהנו מהשאריות; עם סדרות דוקומנטריות, שהתיישבו בלב המיינסטרים בשנתיים האחרונות, שאין בהן כוכבים שצריך לפנות תקציבים רק כדי לשלם להם את המשכורת ובדרך כלל עלותן זולה יותר משל סדרות עלילתיות; ובעיקר, עם מספיק זמן בשביל להשלים סוף סוף את "הסמויה".