הכל כאן

הייתי צריך לצאת ב־12, אבל התעוררתי ב־6, כמו בבית בגליל. חבר שלי ואשתו הטרייה, שאצלם ישנתי, היו אמורים לקום מאוחר יותר, אז הסתלקתי בשקט. רציתי שיקומו לבד.

אין קפה מתחת לבית באזור הזה של תל אביב. הגעתי לשדרות הר ציון, פניתי לנווה שאנן. הלכתי לאט. הם עמדו שם, כל אחד ליד ערמה – בגדים, אופניים, חלקי חשמל, חוטים, אבל בעיקר ערמות. היו להם כמה שעות עד שהפקחים יתעוררו ויבואו להעיף אותם משם. בסוף מצאתי שם זוג עיניים צעירות, כמובן עם חיוך. הדלקתי סיגריה וחיכיתי שיבקש. בסוף פתחתי את היד שהחזיקה את הקופסה ועשיתי מין כן עם הראש והוא לקח. דיברנו. סיפרתי לו שאני מעביר זמן והוא הבין.

הוא לקח אותי לחנות מאחורינו, שתינו תה, דיברנו מוזיקה. שאלתי אותו על חברים נגנים. מישהי שמה גם צלחת עם עוגיות. "אנחנו מתים על עבאדי", הוא אמר. שאלתי למה הוא אומר ״אנחנו״. "ככה זה אצלנו", הוא אמר. "כשאנחנו פה, הכל זה 'אנחנו'". אחר כך חזרנו לערמה. "מה תקנה"? הוא חייך. לקחתי מטען לגלקסי ועשרה מציתים שקופים, הוא נתן לי גם שקית ניילון. התחבקנו והלכתי.

עליתי על הגשר של רכבת ההגנה, זכרתי איך בחורף שעבר ראיתי 700 איש עומדים בתור בגינת לוינסקי עם צלחות פלסטיק, מחכים לארוחת הערב. על הגשר עברה מולי מישהי עם שיער שחור, קפץ לי הלב. כמעט אמרתי משהו ואז קלטתי שזו לא היא. חשבתי שזאת מירי רגב.

עברתי את הכניסה לתחנת הרכבת והגעתי לתקווה. שתיתי קפה בקפה טוטו, הפוך כמו פעם בכוס זכוכית, בלי ידית. ישב שם אחד, יותר מבוגר ממני, אמר שאני מוכר לו. הגענו לזה שהוא נהג מונית ואמרתי שאני זוכר שנסעתי איתו פעם. הסתכל עליי שוב ואמר "לא, לא נראה לי מהמונית. על מה דיברנו?". אמרתי לו "דיברנו על אוכל סורי, ועל מרק קובה", ואז הוא חייך, התיישב איתי ולחץ לי את היד. "מה שלומך"? הוא שאל. "איך במוזיקה?" כבר הרגשתי שקיבלתי משהו בבוקר הזה.

הוא סיפר לי על בעל בית הקפה, שלפני חמש שנים לא ראה אף אחד ממטר. היה לו קו של חלוקת בשר ונקניקים, ארבע משאיות עבדו אצלו. אנשים התחילו לקנות פחות, הסופרים עובדים רק עם הגדולים, והוא נשאר בלי כלום, לקח את החנות הזאת של אבא שלו ופתח את קפה טוטו. "זה" אמר, והצביע על הבחור שהציץ מהמטבח. "זה מחזיק לו את הקפה, פותח, סוגר, מנקה, מכין, מגיש… גידלנו אותו, הוא פה בשכונה מגיל 13". לחצתי לבחור מהמטבח את היד. "מאיפה?" שאלתי. אמר לי "במקור מטייבה, אני פה מגיל 13". הייתה לי הרגשה שהוא מהשטחים ואני עם הלוק שלי מזכיר לו איזה שוטר או משהו. אמרתי לו בערבית "שאלוהים ייתן לך בריאות" והוא צחק. אמרתי לו שאני לא שוטר, והוא שוב צחק.

הלכתי לתל אביב מערבה, עברתי על פניהם של לא מעט אנשים עם חליפות טרנינג שני חלקים. גברים ונשים, צעירים ולא צעירים, עם טרניניג עבה. הרוב גם דיברו בטלפון. לרובם היו פנים לא מרוצות. בסלמה עצר אותי מישהו על ווספה. לא זיהיתי. ביקשתי שיוריד את הקסדה, הוריד. לא זיהיתי. הוא הוביל אותי עם המילים לאיזה מקום שנפגשנו. הוא סיפר לי שהוא עף עם המחשבות ואז ראה אותי ועצר. שאלתי אותו על מה הוא חשב והוא סיפר לי שהוא עלה על זה שאין בר בשכונת שפירא. "אתה קולט?", הוא אמר. "כמה בניינים חדשים יש פה ועוד 300 דירות של הדיור בר השגה ואין אף בר שכונתי". אמרתי לו שיפתח. ראיתי את רם אוריון עובר על האופניים עם הגיטרה על הגב, היה לי לא נעים מהבחור על האופנוע אז לא צעקתי לרם. רק בשביל עצמי סיננתי "זה היה רם". הוא הסתכל עליי ומיד הוספתי "עזוב אחי, הכל סבבה".

נפרדנו, וסימסתי "בוקר טוב" לרם תוך כדי הליכה. הייתה לי עוד שעה וידעתי שאני הולך למנזר. דמיינתי שני צ'ייסרים, הראשון לא עושה כלום ואחרי השני כבר אדליק סיגריה.
אחרי חצי שעה זה יירד, חשבתי לעצמי. היה לי עוד יום ארוך – פגישה, שידור ברדיו ואולפן עד הלילה, הרבה עבודה עם האלבום החדש הזה. ממש לא מתלונן.

העלייה כבר נהפכה לאלנבי. נזכרתי בבית הזה שגרתי בו ברחוב מזא"ה, לא יודע למה, אבל קפצה עליי התקופה הזאת של מלחמת המפרץ. נזכרתי בפאב הגלולה, שם שמענו שארצות הברית נכנסה לעיראק. כולם דיברו על זה. בסוף הלכתי לבד הביתה. בפינה של מזא"ה־יבנה מישהי מחולון עברה מולי, אחת שתמיד שמתי לב אליה אבל אף פעם לא דיברנו. היא הייתה ממעגל אחר, הייתי רואה אותה הולכת עם החבר שלה שגר לידי. אמרתי את שמה, היא נעצרה. שמחתי שזכרתי את השם. סיפרתי, דיברנו. הייתה סביבי אז איזו בדידות. הייתי בא והולך, מדבר, שותה, אבל רוב הזמן מנגן בבית. גם מסביבה הייתה בדידות. הדירה שלה, העבודה שלה, משהו כזה. דיברנו שם בפינה, אמרתי שאני מנגן והיא אמרה שהיא מציירת. היא הרגישה שמשהו קורה, אני הייתי יותר במי שהיא הייתה אז בחולון. היא אמרה שאבוא אליה מחר ונשתה קפה, זה ישר הזכיר לי שיר של שלום חנוך, "לילות שקטים" עם שורה כזאת דומה, משהו כמו "תעברי אצלי לקפה ותקליטים".

לא יודע מה היה שם איתה, הכל הרגיש לי מפעם. באתי למחרת והייתה אזעקה והיא מיהרה לשים סמרטוט רטוב מתחת לדלת ואז חבשה את מסכת האב"כ. אחרי דקה היא קלטה שאני בלי מסכה והיא עצרה את הנשימה והעבירה לי את המסכה. הייתי גמור, חיבקתי אותה ויצאתי החוצה. רק כשעליתי הביתה במדרגות התחלתי לחייך. שמתי לב שאני הולך ברחוב אלנבי ומחייך לעצמי.

הגעתי למנזר, ישבתי בחוץ, הכל עבד. כבר עישנתי סיגריה ואורלי הגיעה, מחייכת. כיף להיפגש במקרה, ההשגחה הפרטית עובדת. "בדיוק עמדתי להתקשר אליך", היא אמרה. "אתה מוכן לכתוב כמה מילים לעיתון?" "לאיזה עיתון?", שאלתי. חיפשתי סימן. "טיים אאוט".

אלבומו החדש של עמיר לב "נוגע בדרכון" יושק בהופעה חגיגית בבארבי, שלישי, 25.3.14, 21:00. אורחים מיוחדים: גבע אלון וגליה חי