מוזיקת המקרה

בהתחלה נכנסים הנגנים מאחורי הווילון השחור שבצד הבמה. האולם חשוך ורק אלומת אור מבליחה ומאירה את הכלים בכל פעם שהווילון נפתח. סער נכנסת אחרונה. אישה קטנה עם עיניים בהירות ויוקדות. האור נדלק על הבמה. המקום באוזןבר קטן אך מלא באנשים. אני מסתכלת על סער ויכולה לומר שהיא לא בת 20. גם לא בת 30. אני מפליגה במחשבות שלא מזמן נראו לי כוזבות, שהנה אפשר להגשים חלומות גם בגיל 40. אני מרגישה הזדהות ועוצמה.

למופע אני מגיעה במקרה. כי במקרה אני מדברת עם מיכל הופמן שמשחקת איתי כדורסל על הספר שלי שיצא לאור, ומיכל מספרת לי שהיא כותבת שירה ושהיא משתפת פעולה עם יוצרת מאוד מיוחדת ומזמינה אותי למופע של סער ליבן באוזןבר.

סער מברכת בערב טוב ומיד מתחילה לשיר. הקול שלה חם, עמוק ומדויק. במילים אני מרגישה את שרפת הזמן, את ריח הכאב והאבק. ההופעה כוללת שירים מתוך אלבום שהיא עובדת עליו כבר שנתיים. את רוב הטקסטים כתבה בעצמה, אך יש בו גם טקסטים של רוני סומק ושל גבריאל בלחסן. את הלחנים היא חיברה. לעבודתה שותפים הגיטריסט מאור ויזל, המתופף דני בליך והבסיסט אלעד זהבי וקובי יהב שמלווה אותה כבר שנים. שם האלבום יהיה "עזה תל אביב" והוא יכלול עשרה שירים.

עטיפת האלבום "עזה תל אביב". צילום: יובל טבול

סער שרה על דגים משוגעים, על מפתחות ומנעולים. "המחסור הוא הרגל" היא אומרת, ואני נכבשת בידי המילים אך גם בידי המנגינות והקול שלה, שאני מרגישה שאני יכולה לשמוע ממנו עוד ועוד ועוד.

אנחנו קובעות להיפגש בעיר שדרות בשעה אחת עשרה ביום ראשון שאחרי ההופעה. היא נוסעת שעה מביתה שבתלמי יוסף ואני נוסעת שעה מביתי שבבת ים. ככל שמתרחקים מהמרכז יש יותר מרחבים פתוחים ושמים נקיים.

אנחנו נפגשות ביציאה מהעיר, נוסעות לתחנת דלק קרובה שיש בה בית קפה שקט. סער מספרת לי שהיא גדלה באשדוד. הוריה התגרשו כאשר הייתה בת שנה. בגיל 6 הוצאה מחזקת אמה והועברה למשפחת אומנה בקיבוץ בדרום. "רוב חיי הייתי עסוקה בהישרדות", היא אומרת לי, "אני מספרת בשירים את עצמי דרך עצמי, וזה קשה".

סער שירתה בצבא וחזרה לקיבוץ לזמן קצר. אחר כך עברה לתל אביב לעשר שנים. בשנים האחרונות היא מתגוררת בתלמי יוסף שבנגב המערבי, נשואה ליוני ואימא ללירי בת ה־4 וחצי. "מוזיקה היא לא רק דרך חיים בשבילי, היא ריפוי הכאב שהחיים זימנו לפתחי" אומרת סער. את ראשית דרכה המוזיקלית היא מסמנת בגיל 12. "בגיל הזה עברתי סוג של גיהינום" היא מספרת ולא מספרת. "הייתי סגורה באיזה מקום. אבא שלי נהג לבוא לבקר אותי. באחת הפעמים הוא הביא איתו גיטרה, ישבנו מתחת לעץ והוא ניגן ושר לי. באותו רגע ידעתי שיש לי סיכוי להינצל מהקשיים שחוויתי. העצב והכעס הם המניע הגדול ביותר ליצירה שלי, אולי פעם אכתוב ספר על כל מה שהיה. הייתי רוצה לחשוב שהמילים והטקסטים ייגעו באנשים במקומות עמוקים". סער מדברת בהתרגשות, עיניה מוצפות וגם עיניי, "זה לא אלבום מחאה, גם לא נקמה או התחשבנות, אלה החיים שלי. וזה סיפור־סיפור", היא אומרת.

אני חושבת על הכוחות שאספה בתוכה כשעמדה בהופעה על הבמה גלויה, וסער כמו קוראת את מחשבותיי ואומרת: "אני לא יודעת כל כך איך להיחשף, והאלבום הזה חושף. לכתוב שיר זה להתוודות. זה לכתוב את האמת שלך, ואז השיר הופך לנחלת הכלל. ואנשים שואלים אותי אם הכל בסדר. אני לא תמיד יכולה לספר, לא מצליחה לקבוע את הגבול עם מציצנות צהובה".

סער שייכת לז'אנר של מספרי סיפורים, סינגר־סונגרייטרים. היא חושבת שבנוף של המוזיקה הישראלית כמעט אין נשים־זמרות שמצליחות לספר סיפור. "זה מתקשר אצלנו למשהו מאוד גברי", היא אומרת. "אני מאזינה כל הזמן לדברים חדשים, אבל תמיד בסוף אני חוזרת לבסיס", היא מספרת. "לאונרד כהן, ג'ניס ג'ופלין, דילן, ג'וני קאש, עמיר לב. אני גם מאוד אוהבת שירה כתובה: ריימונד קארבר, בוקובסקי, פנחס שדה, גבריאל בלחסן זיכרונו לברכה". לסער היה קשר מיוחד עם בלחסן. "גבריאל ואני היינו מאוד קרובים, טקסט שלו בשם 'בובת חייל' יצא כסינגל שני מתוך האלבום שלי". יש לי הרבה שאלות אבל אני חסרת סבלנות ושואלת את מה שבוער על הלשון.

למה רק עכשיו?

"'עזה תל אביב' הוא אלבום של דרך, של הצפה וטיפול ובעיקר של השלמה עם מצבי קיצון ועם קוטביות. זו אסופת שירים אישיים מאוד שהצטברו אצלי לא מעט שנים, שירים שחושפים ומאירים צלקות. רציתי להביא לידי ביטוי יצירה אישית ולירית. אני מלחינה וכותבת מתוך תמהיל של רגשות ומצבים, ולרוב התכנים נושאים אופי אינטימי וחשוף".

סער רואה בגיל יתרון. יתרון שמרחק הזמן מקנה לריפוי והבשלה, היא גם יודעת שלפני כן זה לא היה יכול לקרות. אני חושבת שהאמנות היא הרבה פעמים גאולה. עזה־תל אביב זה גם המסלול הקבוע שסער עושה בכל שבוע. כל סיפור חייה נמצא על הדרך הזאת. אולי על שוליה. על הפער בין העיר הסואנת למדבר השומם, בין היש לאין, בין החיים למוות.

"המעבר לפריפריה, למדבר השקט והריק, מאפשרים מרחב יצירה אדיר", היא אומרת. "ההשראה נמצאת, רק צריך לצאת לדרך כדי לפגוש אותה. כשגרתי בתל אביב לא הצלחתי ליצור, הראש שלי היה מלא רעש. לא יכולתי לשמוע את עצמי מספיק טוב. התנועה מתל אביב לתלמי יוסף גורמת לי לחשוב, לכתוב. השינוי מכאן לשם יוצר בערה. יש גם הרבה קושי בלחיות רחוק מהמקום שבו הכל לכאורה קורה, אבל אני משתדלת להפוך את זה ליתרון".

מה הקשיים שנתקלת בהם בדרך לאלבום?

"הקושי הכלכלי הוא עצום. אמנם קיבלתי מעט עזרה מאקו"ם, אבל זה ממש לא הסכום שעולה להפיק אלבום. מה גם שאני עושה הכל לבד. לשמחתי נתקלתי בכמה אנשים טובים בדרך, שחברו ותמכו, ונתנו מכישרונם ומלבם. אך עם זאת, זה פרויקט מסובך ולכן חשובה מסירות, הקשבה לקול הפנימי, אמונה והרבה סבלנות".

מה את מאחלת לעצמך?

"להמשיך ליצור עם מינימום פשרות, אבל למצוא גם דרך להתפרנס מזה. למצוא ולגלות את עצמי בכל פעם מחדש. לא למחזר ולהיתקע, כי אם מחכים יותר מדי זמן, היצירה פתאום מרגישה כשייכת לעבר, והיא מאבדת מהרלוונטיות שלה. להמשיך להופיע, ולהקליט בקרוב גם את האלבום הבא שהולך להיות שונה. הפעם באנגלית – לקהל יעד מחו"ל".

יותר משלוש שעות עוברות. לא הכל נרשם. גם לא בין השורות. אני מאחלת לסער הצלחה ויוצאת שוב למרחבים שמזדחלים אל הנוף העירוני, המחשבות מתרוצצות ומנסות למלא את המקומות החסרים.

ספרה של סלין אסייג "צעקה הפוכה" יצא לאחרונה בהוצאת אחוזת בית

לפרטים נוספים על אלבומה של סער ליבן