בייבי פאנק: גם כשהוא שר שירי ילדים, יובל מנדלסון בועט כמו תמיד

במיתולוגיה של הרוק הישראלי, השנים הראשונות של המילניום משולות לימי הביניים. בני הנוער שנולדו בראשית שנות ה־90 נהרו מדי סוף שבוע למועדון הבארבי, שהיה אז מצליח מספיק כדי להתרחב לכפר סבא, רק כדי להסתפק ברוחות הרפאים החיוורות שנידב להם דור הרוקסן.

בתנאים הללו פרח יובל מנדלסון עם שייגעצ. הוא ביטא את רחשי הלב המשותפים לדור שלם של לוזרים מאזור השרון, רגע לפני שיבטלו אותם כמנותקים ופריבילגיים. בימים שבהם טלוויזיה בחדר עוד שימשה כסמל סטטוס ("אבא עורך דין") וניתן היה ללעוג למנחות בערוץ הילדים בלי להסתכן בשיימינג ("ערוץ הילדים"), מנדלסון היה כוכב רוק של ממש.

היום למנדלסון יש ילדה קטנה בשם בלה. הוא כבר בקושי שותה ומתגורר בצפון העיר המנומנם. בצד עבודה על אלבום סולו חדש, הוראת קולנוע ואזרחות בתיכון בליך וחלטורות בטלוויזיה (לרבות תפקיד ב"החדש של עמרי גורדון") הוא ממציא עצמו מחדש כ"יובל המנוול". הפרויקט החל בסדרת התארחויות בתוכנית הלילה של גורי אלפי והבשיל לאלבום "שירים לבלה" – סדרת שירי ילדים בלתי מצונזרים שלא פוסחת על אזכורים של סמים, בולבולים ורצח רבין, עד כדי כך שמנדלסון עצמו לא יודע אם היא באמת מיועדת לילדים. "ככה אנחנו אוהבים את זה, שזה לא ברור עד הסוף", הוא אומר. "כשהופענו עם השירים מול קהל של ילדים רוב הבדיחות עברו מעל הראש שלהם. התגובות נעו בין הלם לאדישות. כאילו הילדים על קראק. אבל זה שהם לא הבינו את הבדיחות לא פגם במופע".

כרוניקת ההתברגנות של מנדלסון, צפויה ככל שתהיה, טומנת בחובה רגעים אירוניים במיוחד. האיש ששר על ה"חייל ממאה שערים" נדרש היום לבנות את שיעורי האזרחות על טוהרת הפלורליזם ("אלה דברים שרק בן 17 עם פה ג'ורה היה יכול לכתוב ולצאת מזה בסדר"), ומי שבז למוחן החלול של מנחות בערוץ הילדים כותב עבורו את הסדרה "גרעינים" ("היה לי רעיון לסדרה, ערוץ הילדים קיבל אותו ושילם יפה"). מבחינתו זה לא אומר שהוא הפסיק לבעוט. "'שירים לבלה' הוא אולי הדבר הכי פוליטי שהוצאתי בשנים האחרונות. אני תל אביבי, אשכנזי, פריבילגי, שמאלני, ואני במיעוט. הייתי אומר אפילו במיעוט נרדף. הילדה שלי לא בגיל שבו היא יכולה להחליט בעצמה למי להאמין. הסביבה עוינת, אבל אני הבאתי אותה לפה, ואני צריך לשמור עליה ולתווך. זה חלק ממטרת האלבום.

"מבחינת השירים, זה גם אלבום חתרני. הוא קשה, הוא בועט, והייתי אומר שבמהות שלו מדובר באלבום פאנק. באמצעות מנגינות יפות, קליטות ומתוקות, ותחת המסכה של יובל המנוול, אני מרשה לעצמי להרגיש בנוח לצאת אידיוט לפעמים, גזען קצת, ולהתנהג כמו הדודים שבסוף סדר הפסח שתו כוסית אחת יותר מדי. גם במקס ומוריץ, בסיפורים של רואלד דאל או במעשיות של האחים גרים יש אפלה, סכנה ומתח, לפעמים על גבול האלימות. אלה דברים שבתכנים אחרים בעולם הילדים מוקצים מחמת מיאוס. קיש קיש קוש יש בשפע. אני לא רוצה קשר לזה. אז בניתי בעצמי את האלטרנטיבה לילדה שלי".

"בניתי בעצמי את האלטרנטיבה לילדה שלי". יובל מנדלסון (צילום: נטלי קוסקי)

עכשיו, כשאתה אדם קצת אחר, העבר השייגעצי לא רודף אותך? מצפים ממך להיות יובל מנדלסון של שייגעצ, אך למעשה יצאת מזה מזמן.

"הסיפור של התדמיות אף פעם לא העסיק אותי. לא מצאתי פער גדול בין מי שהייתי אז ואיך שתפסו אותי אז, בין הדמות הזו לבין מה שאני היום. מבחינה מסוימת אני תופס את 'שירים לבלה' כשייגעצ הדור הבא. אלה שירים שעוסקים בחדוות הדווקאי, ומה היה בשייגעצ יותר מהדווקא הזה, מהילד שצועק שהמלך הוא עירום ושרואים לו את הבולבול. אני לא מתגעגע לתקופה הזאת וגם לא זוכר אותה יותר מדי. אני חי בבועה. נכנס לאוטו, שומע רשת ב' או קול המוזיקה. כל השאר מביא אותי לאי נחת, ואני אוהב להיות בנחת.

"אני עכשיו במקום נוח יותר גם ביחס שלי לעבר. כשיצא האלבום של מנדלסון והלובסטרים לפני כמה שנים והייתי בהופעות שבהן הקהל היה מבקש ממני לעשות שייגעצ, ראיתי בזה עלבון. רציתי שיקשיבו לשירים החדשים. אבל זו פוזיציה של נודניק, ואני כבר לא נודניק. בסך הכל שייגעצ הוציאה שלושה וחצי אלבומים ויש שם הרבה שירים שמקובלים עליי. יש גם הרבה שירים שאני אוהב. בהופעות האחרונות שלי אני מנגן כל מה שרוצים לשמוע".

האלבום "שירים לבלה" זמין ברשת סטימצקי ובבנדקמפ, 49 ש"ח