טיים אאוט timeout

כך זה קרה: אסף אמדורסקי מתגלגל בין הריסות חייו ונזכר. ריאיון

| מאת: עמית קלינג

אסף אמדורסקי חושב שלהתרפק על העבר זה פאתטי כשאתה רוקסטאר, אבל לא מתאפק ובכל זאת לוקח אותנו למסע בין רגעים הרוסים - מהבר הראשון שהוא עשה בו ספונג'ה ועד האולפן שבו הוקלט "מנועים שקטים". לרגל המופע החדש שלו, שיתקיים בשבוע הבא, הוא חבש כובע הפוך ויצא איתנו לריאיון בתנועה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/07/sizes/043-2.jpg_h_wo_680_382.jpg
אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

מקום מפגש: בלפור 6, 20:00
אסף, איפה אנחנו?

אסף אמדורסקי מתחיל לדבר ולא עוצר. "שנת 88', אבא שלי אומר, יש לו איזה משהו, לא לדאוג, לא סרטני, פוליפ, לחלוטין לא סרטני, אבל צריך לעבור ניתוח קטן. פה, מפה עד בלפור 10 היה בית חולים הדסה", הוא מצביע, "באתי איתו להליך הפשוט הזה, משהו קטן, לא לדאוג, לא לדאוג. בזמן ההתאוששות אמרו לי 'לך, תעשה סיבוב'. עשר בלילה. אני יוצא מפה, פונה שמאלה, ומגלה מקום קטנצ'יק. המידבר". כיום במקום הזה יש כניסה לחניה פרטית של בניין יקר מאוד. "התיישבתי, הזמנתי סלט פועלים. נדבקתי למקום. הכרתי פה את חמי רודנר, הוא הכיר לי פה את ירמי קפלן, שנה לאחר מכן כבר הייתה לנו להקה ביחד, תערובת אסקוט, שחייבת למקום הזה את הקיום שלה. איפה הילד הוקמו פה. אבטיפוס הוקמו פה. כל מה שנקרא רוק שינקין הוקם פה. זה הבר הראשון שבו הייתה כרטיסיית חוב על שמי".

על העידן שבו נולד הרוקנ'רול נאמר פעם, ככל הנראה על ידי רובין וויליאמס, ש"אם אתה זוכר את הסיקסטיז, כנראה לא באמת היית שם". אסף אמדורסקי – לא יוצר רוקנ'רול, אבל כן רוקסטאר – זוכר את 45 שנות חייו כל כך טוב שזה כמעט מחשיד. הוא לא מבדיל, אולי כהצהרה, בין עיקר לתפל. הוא מדבר באותו טון על החזרות הראשונות של תערובת אסקוט ("בהתחלה רצו שאני אנגן תופים, התעקשתי לתפוס את הפרונט עם הגיטרה לשיר אחד ונשארתי") ועל הקריירה שלו במידבר ("בהתחלה חמי רודנר היה פה איש תחזוקה, הוא הלך למילואים וביקש ממני להחליף אותו לכמה ימים. באתי, שטפתי את הרצפה, בדקתי שאין מים מתחת למקררים. אחר כך הייתי עוזר טבח ואחר כך טבח". בהמשך הוא גם מפרט על סוגי הפסטות שהוגשו במקום).

איך זה להסתכל על המוסך הזה עכשיו?

"אני משתדל לא להסתכל על זה עכשיו בצורה שיפוטית. זה לא שמישהו עכשיו בא וחרבן על הזיכרון שלי. אני רואה בזה שכבה ארכיאולוגית. יש את מה שרואים בעיניים ויש עוד שכבה של המקום הזה. ומי שגר שם", הוא מחווה שוב לעבר הבניינים בהמשך הרחוב, "אני מסתכל ואומר פיייי, אתם גרים בתוך בית חולים". העבר חי ופעיל בראש של אמדורסקי. לאלבום החדש שלו, שאותו ישיק כמה ימים לאחר השיחה, הוא קרא "פה". האם הוא התכוון גם ל"עכשיו"? לא בטוח.

אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

רכב יקר מאוד נכנס לחניה בבניין. "אתה רואה את החלון הזה?", אמדורסקי מצביע פנימה, "הוא נשמר מאז, היה מאחורי הבר". מתוך האוטו יוצאת בחורה צעירה. "סליחה שאנחנו מציצים", הוא אומר. "אתה רוצה לראות איך זה יורד למטה? אפשר לראות פה, על המסך", היא אומרת, מניחה שאנחנו מתפעלים מהטכנולוגיה של מעלית לחניה. "אני מנסה להראות לו איך זה היה לפני 25 שנה. היה פה בר מאוד מאוד קול", הוא מסביר.
"איך קראו לו?", היא שואלת.
"המידבר".
"המיט בר?".
"מידבר".
"אהה, מידבר", היא באה על סיפוקה, "נראה לי שיש היום משהו כזה בבאר שבע. כאילו, מידבר, מדבר. זה של סטודנטים. לא שהייתי", היא מסייגת ונעלמת לתוך הבניין.

ברנר 4, 20:30

חיים לרוז. ג'וני שועלי. יובל ליבליך. שרון מולדאבי. אלה, שהייתה מביאה את העוגות למידבר ואחר כך הכירה שותפה בשם אורנה. גילי קצנלבוגן, "שבאיזשהו שלב נהיה פרסומאי מאוד מאוד… כוחני, עשה כאן את צעדיו הראשונים בעולם השמוזינג". ליעם פרנקפורט. עמרי אנגל. יאסר הטבח, שלימד אותו להכין מנות פלסטיניות ועותמניות, כולם מוזכרים בסיפורים של אמדורסקי בכפיפה אחת ובשיטה אחת: שמות, עובדות, זמנים, מראי מקום. הוא מספר תכליתי, לא מתעכב על פרטים, יורה ביוגרפיה באיזשהו חוסר סבלנות. הוא הולך עם הסיפור שלו מבלי לסטות מהנושא ולעתים תכופות מתעלם משאלות. "באיזה שלב קם בר מתחרה, רק של רוקרים, הגלולה. אם במידבר ניגנו ג'יימס בראון, אז בגלולה היו מנגנים איגי פופ. לפעמים סטוג'ס, בשביל הגיוון. גם פה עבדתי. מפה, ממשמרת, בגיל 17, 17 וחצי, הלכתי לצו ראשון. משמרות נגמרות בארבע בבוקר, חמש, משם אוטובוס לתל השומר. כבר גרתי לבד, הייתה לי דירה. התחלתי לגור לבד בגיל מאוד צעיר, 16 וחצי".

מה הוציא אותך מהבית?

"באמצע כיתה י"א נשרתי מבית הספר. אין לי בגרות. אבא שלי הציב לי אולטימטום – אם אני רוצה להמשיך להיתמך על ידו אני חייב להמשיך ללמוד, וכשעזבתי את הלימודים, באותו יום גם עזבתי את הבית של אבא שלי. היה בינינו נתק של שנה, שנה וחצי. הוא ראה את זה בחומרה. ניסיתי ללכת ללמוד ברימון, אבא שלי לא השתכנע. מבחינתו, תסיים את המוטל עליך ורק אחרי זה תלך ללמוד באיזה מסלול להשכלה גבוהה אם אתה רוצה. תעשה את מה שאתה חייב ואז אתמוך בך. לא הייתה לי כל כך סבלנות לדבר הזה".

מדרחוב נחלת בנימין, 20:45

"פה, איפה שהיה הקוזה נוסטרה, אבל מעליו ומצד שמאל, היה לי הסטודיו שבו הקלטתי את כל 'מנועים שקטים'". כיום הבניין הרוס ומגודר. הוא מנסה להציץ פנימה. "עשיתי פה גם את האלבום לייב, הוא מוקסס כאן, הפקתי פה לאמנים אחרים".

ממש כל החיים שלך על הבלוק הזה.

"אני מסתכל על זה מזווית אחרת. יש עוד כמה מקומות בתל אביב. זרוק סיכה, תקבל סיפור".

צעיר וצעירה מיוזעים ניגשים אלינו פתאום. "אפשר עזרה?", הבחורה אומרת, מתנשפת.
"עזרה?", אמדורסקי שואל, נשמע מודאג.
"לא עזרה, טובה", היא מבהירה. "אנחנו באמצע משחק משימות כזה, והוא צריך להציע לה נישואים". הבחור מתערב: "אם אתה תשיר ברקע, אנחנו בדוק, בדוק ננצח".
"סליחה, אני מאמין גדול מדי במוסד הנישואים", אסף נסוג, "שיעשה את זה מכל הלב, לא במשחק".
"באמת?", מייללת הבחורה ההמומה.
"עד כאן", הוא חותך.

אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

עד כאן. אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

תקשיב, משחקי המשימות האלה, מגפה בעיר. פעם ראשונה שאתה נתקל בזה?

"במה, בסחים? לא", הוא נוחר בבוז ואנחנו ממשיכים. "הבניין הכעור הזה היה פעם מועדון הלוגוס", הוא מצביע על בניין אחר במדרחוב, "ועכשיו מה יש פה?". הוא מאמץ רגע את המבט, מתקשה להאמין.

חנות משחקי חשיבה.

"אחרי שהאלבום של תערובת אסקוט יצא לרדיו היה נראה שהדרך סלולה. חשבנו שאנחנו להקה ממש מצליחה. באנו לפה והבאנו 80 איש, ואז 60, ואז 30. והבאסה של ההופעות האלה הייתה, זה באמת היה משחקי חשיבה בשבילי, כי פה הבנתי שאני במבוי סתום שאני חייב לצאת ממנו, של לנגן גיטרה בתוך להקה. להיות בתערובת אסקוט, להיות הגיטריסט של תערובת אסקוט, זה לא הולך לשום מקום. הלוגוס היה נקודת מפנה, סמן תחתון, הבנתי שאני חייב לצאת מפה ולחשוב מה אני עושה מחדש. לקחתי סמפלר מחיים לרוז והתחלתי לייצר לופים ולכתוב עליהם דברים חדשים, מבוססי סמפלר, מבוססי ביטים. לא ידעתי אם לקרוא לזה דאנס או מה, ידעתי שזה לא רוקנ'רול. שנים אחרי זה הבנתי שנכנסתי לדפוס – כשאני רוצה לעשות משהו חדש, אני אהיה חלק מתהליך ההריסה. כמו יזם נדל"ן. קודם כל להיפטר מהחזות הישנה, להרוס אותה, להרוס בניינים ישנים. פה נתתי לדברים לקרות. אחר כך תרמתי להרס. לפעמים במודע, לפעמים לא במודע".

נגיד באלבום האחרון…

"נגיד באלבום הראשון. אנשים רצו לבוא לפה, לשמוע את 'יקירתי', משהו שהם מכירים, אבל כבר הייתי במוד של הדבר הזה, נתתי להם ג'אם סשן ארוך, בלי לקבל את ה'יקירתי' שלהם".

הם הבינו את זה?

"מי שהבין הבין, מי שלא הבין, הבין אחר כך".

בסדר. ובכל זאת?

"זו הייתה דוגמה לחבלה יזומה. ידעתי שזה לא ישמח נורא, זה לא אקט של בידור".

זה כיף לעשות את זה.

"זה חשוב, אם אתה רוצה להתפתח כיוצר".

אבל גם כיף לשחק עם ציפיות של אנשים.

"מה זאת אומרת?".

היית שם. לא הרגשת הנאה? ציפו ל־X, נתת Y. לא כיף?

"הייתי חדור מטרה לייצר משהו אמנותי חדש, לא הייתי מחוץ לקופסה, להסתכל על עצמי מבחוץ. הגדרתי את זה נכון. חדור מטרה".

אלנבי, 21:30

אמרת קודם שבלוגוס חשבת שהדרך סלולה. חשבת את זה שוב לאחר מכן?

לראשונה הוא מהסס ארוכות. "מנקודת מבט רוחנית, ברור לי שהדרך סלולה. לפעמים אני הולך במה שכתוב, לפעמים לא. ברור לי שזה לא בידיים שלי. אני יכול לנסות להתמרד, אבל אני חושב שהיצר שלי למרוד בדברים הוא…".

אתה מאמין בגורל וגם לא.

"אני מאמין שזה שאני לא אדם פסיבי זה חלק מהתפקיד שמוטל עליי".

גורלך להיות אקטיבי.

"כן. יש בי שני המקומות. לכאורה זה קונפליקט, להיות אדם רוחני, לשאוף לחיים רוחניים, ומצד שני לדחוף את האוויר ולנסות לייצר דברים יש מאין, זה עושה רושם של שני מקומות מנוגדים מבחינה רעיונית".

אם אתה דוחף אוויר והוא זז, נוצרת בעיקר רוח, לא?

"אתה מבין למה אני מתכוון".

לא בטוח. ובכל זאת, איך אתה מיישב את הקונפליקט?

"תמיד הייתי בעניין של לדחוף. לקבל את הדברים, זה חדש. אבל אני גם מקבל את זה שאני כזה שדוחף".

מתי זה הופיע?

"עם הגיל".

מציצים שקטים. אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

מציצים שקטים. אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

משהו הוביל אותך לשם, חוץ מהזמן?

"אני רוצה להאמין שלא. דבר טבעי. רוקר שלא מת בגיל 27, הדרך שלו בגיל 27 מתחילה להתפצל. אם כבר אתה חי ולא נכנסת למועדון המפוקפק, שם אתה מגיע לאיזה צומת טי. יש לך שתי אפשרויות: אתה יכול להיות פאתטי ולרדוף אחר שנות נעוריך לנצח. הכותרת הגדולה היא לא לקבל את רוח הזמנים. הצד השני של הצומת הזה, זה לתת לעצמך לגדול, לתת לאונה שלך להמשיך להתפתח. היא מתפתחת אם אתה עושה ילדים, נכנס לזוגיות ארוכת טווח, אתה נאלץ לפתח עוד מיומנויות רגשיות. מכאב, מאהבה, ממה שאתה יכול רק לגייס. אבל אתה נאלץ להתפתח. זו לא לגמרי בחירה שלך".

קרוב לים אנחנו ניגשים לבניין ישן על אלנבי, במפגש עם רחוב הכובשים. "פה גרתי, גידלתי שתי בנות ועשיתי את האלבום החדש". פועלי כביש הולמים בפטיש אוויר בצד השני של הרחוב. "אתה שומע את זה? זה הפסקול שהיה לי פה כל הזמן. שם", הוא מצביע למרפסת קטנה, "הייתה גינת התבלינים שלי, וזה", הוא מצביע על הבניין ממול, שבחזיתו שלט גדול של מכון עיסוי, "זה היה הנוף שלי. זה הלב השחור של האלבום החדש".

אסף אמדורסקי ישיק את "פה" בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, בחמישי (14.7) 20:30, 95 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 87bfb5522e5e4a58f31a4d