מעל לסטנדרט: דידה בראיון לקראת אלבום חדש

אחרי שזכתה להצלחה עולמית בסצנת הג'אז וניגנה עם כמה מהשמות הלוהטים ביותר, המוזיקאית דידה פלד חותכת לכיוון מעט שונה. בראיון לרגל צאת אלבומה החדש היא מספרת על המעבר בין הספייס גירלז לקלאסיקות ועל השיעורים שלמדה מהווירדוז של ניו יורק

דידה פלד. צילום: יולי גורודינסקי
דידה פלד. צילום: יולי גורודינסקי
26 באפריל 2015

"מה את עושה בכל סוף שבוע למשך שארית חייך?" היא הדרך שבה בחר מועדון הג'אז הניו יורקי, ה־Lelabar, להציע לגיטריסטית והזמרת הישראלית הצעירה להופיע אצלו באופן קבוע. הגיטריסטית המוכשרת ענתה בחיוב כמובן. אחרי הכל, רק חודשים לפני כן השתחררה מצה"ל ועברה לעיר הגדולה לטובת לימודי מוזיקה בניו סקול – איזו סיבה בעולם הייתה לה לסרב? דידה פלד הייתה בת קצת יותר מ־20 כשמצאה את עצמה מופיעה קבוע במועדונים בניו יורק, מקליטה אלבום ג'אז עם נגנים ידועים, מוזמנת לפסטיבלים וזוכה לביקורות מפרגנות. אוקיי, כל הכבוד לה, אבל מה לנו ולכל הג'אז הזה?

ובכן, שכחו מג'אז, את דידה (26) כבר לא כל כך מעניין להיות טהרנית של הז'אנר. את זה היא כבר עשתה. ואילו היום הג'אז שלה מתערבב עם בלוז, פולק, קאנטרי והשפעות של רוק קלאסי, וכל זה עובר דרך פילטר של כריזמה כובשת לב. "הרבה מוזיקאים מוכרים הקליטו בתחילת דרכם אלבומי ג'אז", היא אומרת. "פיונה אפל, לדוגמה, שרה סטנדרטים של ג'אז. וגם ביורק. זו דרך נפלאה ללמוד לספר סיפור בשיר". את החודשים האחרונים בילתה פלד בארץ, ניגנה להנאתה עם ימי ויסלר וערן ויץ בהרכב מחופף בשם ערפדי הרגטיים, ורגע לפני שהיא חוזרת לנכר היא מתכוונת להשיק בהופעה במועדון האזור את האלבום החדש “Modern Love Songs”. גם ערפדי הרגטיים יהיו שם. "באלבום החדש שלי יש ניסיון לספר משהו על זמני, אבל לא בהכרח באמצעות סגנון קלאסי".

בראיון עמה, לקראת ההשקה, מספרת דידה בהתלהבות על סיבוב ההופעות בצ'כיה וסלובקיה שממנו חזרה לאחרונה: "כל ההופעות היו סולד אאוט, הקהל היה הכי אוהב. אתה יודע, שני הדרנים, קנו אלבומים והכל". עיניה בוהקות כשהיא מגוללת את סיפוריה על השנים הנהדרות שחלפו עליה בחו"ל, ועל מקורות ההשראה הבלתי צפויים שפגשה שם: "יש איזו מסעדה איטלקית שאני מנגנת בה, איטלקית אמיתית כזאת, של פעם, עם מלצרים מבוגרים, מקצועיים. לאחד מהם קוראים ג'ימי והוא ווירדו מושלם. בכל חמישי הוא הופך ממלצר לזמר ומופיע במסעדה. הוא מספר סיפורים אמיתי, גורם לך לבכות כשהוא מסתכל לך בעיניים. למדתי ממנו המון על הגשה של שיר". דידה מזהה שאני מתלהב מסיפורים קטנים על מקורות השראה לא טריוויאליים ומיד נזכרת במיץ'. "בלילה הוא עומד ומוכר כרטיסים בכניסה למועדון ה־Smalls ובמהלך היום הוא עומד באותה נקודה עם כינור שבור ומנגן או מדבר עם עוברי אורח. בעבר הוא היה הבעלים של המקום והפך אותו למיתולוגי, זה המקום שאליו מגיע כל מי שמתעניין בג'אז עכשווי בניו יורק".

דידה נולדה בשם דניאל, אבל מגיל צעיר מכונה דידה אפילו בפי הוריה. היא ילידת תל אביב, וכמו מוזיקאים רבים למדה בתיכון תלמה ילין. "באותה תקופה רציתי בעיקר להיות גיטריסטית טובה מאוד. התאמנתי ארבע שעות ביום ובכלל לא שרתי, רק ניגנתי. זה היה ג'אז תלמה־יליני כזה, בעיקר ביבופ והרד־בופ. רק אחרי הצבא, כשעברתי לניו יורק, התחלתי לשיר".

מה הוביל לשינוי הזה?

"שירתי בצבא על תקן מוזיקאית מצטיינת וניגנתי עם הרכב שנקרא 'חיים במוצב'".

מה זה השם הזה 'חיים במוצב'?

"אה, זה כי למתופף שלנו קראו חיים. היינו מסתובבים בין מוצבים ומופיעים. לא ניגנו ג'אז כמובן, אלא שירים ישראליים. באחת ההופעות הציעו לי שתי הזמרות הקלאסיות בהרכב לשיר שיר אחד, את 'נשל הנחש'. היה לי קשה כי התרגלתי להופעות מקצועיות מאוד ופחות לאווירה של 'יאללה בואי נשיר משהו ונראה איך יוצא'. התביישתי. אבל בניו יורק משום מה לא התביישתי. התחלתי לשיר ג'אז, סטנדרטים מהאמריקן סונג בוק. זה הרגיש לי טבעי מאוד".

גם הקלטת אלבום שכולו קטעים מפורסמים מתוך האמריקן סונג בוק.

"כן, חבר הכיר לי את החצוצרן פאביו מורג'רה, שכנראה חשב שאני חמודה ושאל איפה אני מנגנת. הוא הגיע להופעות שלי עם חצוצרה והצטרף לנגינה". מורג'רה זיהה כי פלד לא מתכוונת להישאר פוריטנית של ג'אז. "הוא אמר לי: 'עכשיו, כשאת עוד צעירה ועושה את זה כל כך טוב, כשאין אף אחת שמנגנת ככה על גיטרה, זה הזמן להקליט אלבום ג'אז פרופר. אם לא תעשי את זה עכשיו, לא תעשי את זה לעולם".

באותו זמן ניהל החצוצרן זוכה הגראמי, רוי הרגרוב, את אחד הג'ם סשנים הקבועים בניו יורק. "אתה יודע איך הוא נראה? הוא שחור מהמם ומתלבש מעולה". הרגרוב ניגן בין היתר עם אריקה באדו באלבום “Mama’s Gun” ועם דיאנג'לו באלבומיו “Voodoo” ו “Black Messiah”החדש. מורג'רה הסכים לקשר ביניהם לטובת הקלטת האלבום ואליהם הצטרף גם המתופף הנחשב גרגורי האצ'ינסון. "הם גרמו לי להרגיש כל כך טוב. זה פתח לי הרבה דלתות. הייתי צעירה, לא תיכננתי כלום, ופתאום הקלטתי אלבום עם נגנים מפורסמים".

גדלת בבית שבו האזינו להרבה ג'אז ובלוז?

"לא, הייתי ילדה רגילה לגמרי. האזנתי לספייס גירלז ולבקסטריט בויז, לאוספי NOW וכאלה. הסגנון המוזיקלי שלי התחיל להיבנות בתלמה ילין והתגבש בניו יורק, בעיקר בהופעות".

ולמה קראת לאלבום שלך “Modern Love Songs”?

"כי הוא מכיל שירים לא נוסטלגיים, שאינם שייכים לעבר. האלבום לא מזכיר ג'אז בשום צורה, אבל כיוון שאנחנו מוזיקאים שמגיעים מג'אז, אז הוא נוכח בו באופן מובחן מאוד. אי אפשר להוציא מאיתנו את הג'אז, אבל מדובר בשירים לכל דבר".

יש לך שיר שאני אוהב בשם “Jack Nice”. הוא נכתב על מישהו ספציפי?

"ג'ק הוא טייפקאסט. לא כתבתי את השיר על אדם שקוראים לו ג'ק נייס. אני אמנם חושבת על מישהו ספציפי כשאני שרה אותו, אבל זה לא עניינו של אף אחד", היא מוסיפה בחיוך.

בקאבר ל “Blossom Blues” של בלוסום דירי שמופיע באלבום, את שרה מגרונה של אישה שאוהבת לגנוב מנשים אחרות את הגברים שלהן, וגם ב “Jack Nice” את שרה בתור מישהי שמשחקת בבחור שלה וזורקת אותו פעם אחר פעם.

"אלה דמויות, ולא אני, אם זה מה שאתה שואל. יש לי צדדים רבים ואני לא מתחייבת לדמות מסוג אחד. האישה הזאת כנראה מרגשת אותי, ואני אוהבת להתגרות כשאני שרה".

מופע השקה לאלבום “Modern Love Songs” האזור, רביעי (29.4) 21:00