הסתובבתי בפרימוורה ולא הוטרדתי מינית אפילו פעם אחת
שי סגל, מבקרת קבועה בפסטיבלים בישראל ובחו"ל, לא רגילה לזה: כולם שיכורים או דלוקים על סמים שונים, ואף אחד לא מטריד. זה היה כל כך יוצא דופן עד שזה גרם לה להרגיש מכוערת
עברו 15 שעות מפתיחת הפסטיבל ואף אחד לא רכן, נגע או בחן לי את התחת. פתאום נחתה עלי התובנה המגוחכת להפליא: מוטרדת סדרתית (=כל הנשים) בקושי יודעת איך זה מרגיש כשמניחים לה פשוט להיות, ללא תוספות פולשניות, ועוד בסביבת שיכורים ודלוקים מסמים פסיכואקטיביים. ומה נשאר לך בחיים ללא עוד הדיפה של ניסיון חפינה, שהיא הא'-ב' שבלהיות בת?
דריכות בחיי הלילה, שאליה נלווים מרירות וחוסר עניין, הם תוצרי לוואי של תרבות גברית ברוטלית שנושאת בתוכה בעיקר ייאוש. התקופה הנוכחית אמנם מבשרת על שחיקה ראשונית של תפיסת המציאות הפגומה הזאת (מול התחזקות התנועות המשחררות), אבל היא עדיין לא ניטרלה את האופן השיטתי שבו גברים תובעים לעצמם מקום במרחב.
במובן הזה, פסטיבל פרימוורה בברצלונה הוא חור הצצה למרחבים אוטופיים. הוא לא סתם "מרחב בטוח", מושג ששייך להווה פרנואידי, אלא שטח שבו החופש להתפרק שמור לגברים ולנשים באופן שיוויני. אפשר להיות מינית לבד או יחד, לשתוק או לפלרטט, לעשן או לשתות, לעשות טוורקינג או ריקליימינג למילה "שרמוטה", הכל הולך. ומסביב כולם בהיי, שבורים, חופשיים, על אקסטות ועל קוק – עושים הכל – חוץ מלהטריד.
דווקא שם, במקום בו אין סיבות ללעוג לגברים, להתגונן או להתחרפן בגלל אימפוטנציה של משטרת ישראל או אחראים אחרים – הביטחון מתחיל להיסדק ומאלץ אותי לבדוק שאני לא נראית חרא. אבל הכל עושה רושם רגיל – ולמען השפיות והפרספקטיבה – אני מביטה בחברותי שנשארו יפות כשהיו, וכמוני – לא-מוטרדות. המוני גברים מכבדים אותנו ואני מנסה להגיד לעצמי שזה נורמלי ולא מיסקונספציה, אבל מצליחה בקושי.
ביום השני והשלישי כבר אין לי צורך במראה או באישורים ואני מתרגלת לבדידות המוזרה הזאת, של סתם להיות. וזה מתחיל להיות כיף – לחוות חופש מלא להסתובב איך שבא לי, איפה שבא לי, מתי שבא לי ועם מי שבא לי; להתמזמז, לפלרטט, לשחק או לרקוד כמו מפגרת, להרגיש מפתה יותר או פחות מהתור הארוך לשירותים הכימיים, להיות כוסית או מוזנחת, שמנה או רזה, צלולה או בהיי, חרמנית או בלי חשק – בא לי את הכל.
לפסטיבל יש שני פנים, אלה של היום ואלה של הלילה – והשמש לא חושפת דבר שהחושך ניסה להסתיר. כל סוגי האנשים נוכחים, מגיעים מכל היבשות, מדברים את כל השפות, מתורגלים בכללי נימוסין שונים ולא נראים דומים. הקהל שהתגבש על טהרת האהבה למוזיקה הוא לא רק אירופאי אריסטוקרטי – יש בו הכל מהכל – ואיכשהו הכניסה אליו מאפסת את הקודים התרבותיים-פסיכולוגיים העתיקים ומפנה מקום לרעיונות אחרים.
בישראל (אפילו בתל אביב, שפועלות בה עמותות פלא כמו "לילה טוב"), בכמויות כאלה מסחריות של חומרים ובני אדם, זה היה עשוי להגיע למגננה פיזית – כמו בכל סוף שבוע מחוץ לבית, רק גרוע יותר. אחרי פרימוורה, שמתגלה שוב כאלטרנטיבה תרבותית רחבה הרבה יותר מהמוזיקה, ברור לי שקבלה פסיבית או התמודדות חלקית הן כבר לא אופציה ושהאפאתיות (גברית או נשית) היא טראגית לא פחות מהאקט האלים. כי אפילו כאן, בין כל הבעיות – מגיעים לנו פורקן, חופש וכיף ללא גבולות.