ממטאל לקאנטרי: ריאיון עם להקת OSOG לרגל האלבום החדש

הלוק של אביטל תמיר, סולן להקת On Shoulders of Giants (בקיצור OSOG) מרמז שהוא לא תמיד ניגן את הבלוגראס הממזרי (פולק אמריקאי מאוד עם טוויסט רוקנ'רול) שהוא יוצר כיום. הוא גבר גדול, חברותי ודברן, מקועקע מאוד ומזוקן מאוד – מהסוג שמסתובבים איפה שעושים מוזיקה קשוחה ורועשת. ואכן, את רוב הקריירה המוזיקלית שלו תמיר עבר כסולן להקת הגרוב־מטאל בצפר, שהייתה להקת המטאל הישראלית הראשונה שהוציאה אלבום בחברת תקליטים גדולה בחו"ל (רודראנר רקורדס). אבל עברו כבר כמה שנים מאז שהוא לקח ביד מנדולינה ואסף סביבו מספר משתנה של נגנים לחבורת OSOG. בשבת (4.6) היא תשיק את אלבומה השלישי, בבמה שאליה לבטח לא היה מגיע עם בצפר: מרכז ענב לתרבות.

"מאז שבצפר הצליחה והתפרסמה ונהייתה בינלאומית וגדולה, הייתי בתהליך ממושך, של שנים, בניסיון להבין איפה אני מביע את עצמי מוזיקלית", אומר תמיר. "מהרגע שזה הצליח, אנשים זיהו אותי רק עם זה. תמיד התעסקתי עם עוד סוגים של מוזיקה, ונהיה לי מאוד חשוב לעשות שאנשים יכירו אותי גם בזכות זה. בסוף 2013 בצפר שחררה את האלבום האחרון שלה ו־OSOG הפכה ללהקה בתהליך מאוד אורגני. אני לא התכוונתי לעזוב את בצפר, אבל אז הם התכוונו לעשות מופע לציון עשור לאלבום 'Down Low' (האלבום הראשון של הלהקה שיצא ברודראנר – ע"ק), והבנתי שרגשית אני לא שם, שלא בא לי להתעסק עם החומרים האלה. מטאל הרגיש כמו משחק שאני משחק. זו תעשייה כל כך לעוסה, עם חוקיות כל כך ברורה של איך דברים צריכים להישמע. אתה מביא את האלבום למי שעושה את המיקסים ומחליפים לך את הסאונד של התופים בסימפולים ומיישרים הכל במחשב, ואתה כבר יודע איך אתה צריך להישמע בשביל למכור תקליטים. אז עכשיו אני מתעסק בדבר ההפוך: מוזיקה מכלים אקוסטיים מעץ".

"מה שהפריע לי במטאל זה המוסד של הכוכבות", מסכם תמיר את השנים הרועשות, "רוב המעריצים היו ילדים, ומשנה משנה הם מתחלפים, עוזבים את המטאל ובאים ילדים חדשים שמחליפים אותם, ונמאס לי, לא רציתי את זה יותר. וזה מאוד כיף להיות מוערך במקצוע שלך, אבל לא בא לי יותר להתחבא בבאקסטייג', את כל הריטואל שמסביב לזה. בא לי להיות מוזיקאי שמנגן ולוחץ את הידיים לאנשים בסוף ההופעה. אבל כשאתה בלייבל כמו רודראנר, יש כל כך הרבה חוקיות – לגבי מה שמותר לך להגיד, איך שמותר לך להתנהג – שזה כל כך לא רוקנ'רול".

כשאתה נוסע לאמריקה ומנגן שם פולק אמריקאי, אתה לא מרגיש שאתה מוכר קרח לאסקימוסים?

"מבחינתי OSOG תמיד הייתה הקוריאני ששר זוהר ארגוב ובא לארץ לעשות פה מוזיקה מזרחית. חשבתי שזה אפילו לא למכור קרח לאסקימוסים, אלא אין סיכוי שהם יזהו את זה בתור אמריקנה או קאנטרי, בגלל הכלים, אנחנו לא באמת עושים בלוגראס, אנחנו לא משם. אבל באמריקה החוויה הייתה שונה לגמרי. פגשנו אנשים מסנט לואיס שאמרו לנו, אתם הרבה פחות מושפעים מרוקנ'רול מלהקות הפולק שלנו. סיפרתי את זה לקרובת משפחה שלי שהיא בלשנית, והיא אמרה שרואים את זה כל הזמן: ככל שבן אדם מתרחק יותר מהמולדת שלו, ככה הוא מדבר שפה יותר תקנית. אנחנו נחשפנו למוזיקה הזאת דרך תקליטים, מרחוק".

שאר הנגנים של OSOG באים מרקע דומה לשלך?

"הגרעין של חמשת החברים שמרכיבים את OSOG הוא מהמטאל, מהפאנק, שהתפתח במתכונת הנוכחית שלו מנגנים שהתאספו אצלי בבית לג'אם אחרי הופעת מחווה לפנטרה. עכשיו הצטרפו עוד נגנים שמגיעים מעולמות הג'אז והקלאסי, שיש להם בערך אותו קילומטראז' שיש לנו עם מטאל, מה שנותן לכולם מקום לצאת מהקופסה שלהם".

ואתה מרגיש את ההבדל בעבודה בין האסכולות האלה?

"זה מורגש בהתחלה, כשמישהו מצטרף להרכב. יש תהליך של סינתזה כל הזמן. חשוב להבין שאנשים שהתעסקו רק בג'אז וקלאסי כל החיים שלהם, גם הם מרגישים בקופסה. זה ברור שתמיד ב־OSOG הפער בין הנגן הכי מלומד והכי פחות מלומד הוא היסטרי. אחד הוא מאסטר על הכלי שלו לעומת מישהו שהרים את הכלי בסך הכל לפני שלוש שנים. הוא תינוק. אבל מה שהם עושים ביחד, זו הנקודה. זה להנגיש בחזרה דברים כמו כינור ומנדולינה ולהגיד, כל אחד יכול לנגן על זה, לא צריך להתחיל בגיל 4 כדי שיהיה לך מותר לגעת בכינור. מצד שני אני רואה בדיוק איפה הג'אזיסטים והקלאסיקאים לומדים בהרכב, שזה לא טכניקה. את הכיף. שזה משהו שהפאנקיסטים והמטאליסטים מכירים היטב".

OSOG ישיקו את האלבום החדש במרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71 תל אביב, שבת (4.6) 21:00, 56 ש"ח