הישרדות: קול הקמפוס נאבקת על קיומה

כמעט ללא אנשי סגל, עם נישה הולכת ומצטמצמת אבל שאריות מכובדות של רוח לחימה, קול הקמפוס חוגגת 20 שנה בתחושות מעורבות, משדרת עסקים כרגיל ואותות מצוקה לסירוגין

אולפן קול הקמפוס
אולפן קול הקמפוס
21 באוקטובר 2015

בשישי בערב תיערך בדופלקס המסיבה השנתית של תחנת הרדיו קול הקמפוס, שתציין 20 שנים להיווסדה. בימיו הטובים של הרדיו היו מעורבים בו כ־140 סטודנטים ואנשי סגל, הוא זכה בכמה וכמה פרסים מוצדקים, והמסיבה השנתית שלו הייתה בגדר אירוע חובה לסצנת המוזיקה וללוויינים שלה.

"רק היית אומר שאתה מקול הקמפוס והיית מקבל גיג תקלוט במסיבה", חוגג לאון "נפולאון" פלדמן, מוותיקי התחנה, שכמו רבים מהסטודנטים לבית הספר לתקשורת אז, מעיד על עצמו שבעצם בא ללמוד "רק בשביל הרדיו". בשנה שעברה, במסגרת קיצוצים מרחיקי לכת בבית הספר, פוטרו כמעט כל אנשי הסגל של התחנה, "ללא כוונה להחליפם". על הנייר, כלומר באתר התחנה, הכל נראה כמעט כרגיל: רבות מהתוכניות הוותיקות כגון "נפולאון" של פלדמן, "פילים" של ליאור רחמני, "אור לגויים" של אורלי יעקבי, "אספסוניק" של אסף קרת ועוד רבות וטובות עדיין שם, בצד תוכניות חדשות יותר ומצוינות לא פחות כמו "נאודליקה" של יבגני צ'רטקוב ו"אמנות רדיו" הרדיקלית של מאירה אשר. אבל בפועל, כמו שמגדיר זאת סער גמזו – מי שהיה העורך הראשי מ־2010 ופוטר אף הוא – התחנה "כבר לא נושמת עצמונית אלא מחוברת למכונות".

האם זו תקופת "תוכן מהמם לכל פועל" שהרגה את התחנה שהייתה – ואולי עודנה – הכי חוד החנית של הרדיו בישראל? או אולי היה זה רדיו הקצה שאיגף אותה ממרכז תל אביב? אולי זהו המעבר הגורלי לראשון לציון (בעקבות המכללה למנהל)? ואולי הדור של בני ה־30 וה־40 היום, אלו שיש להם רגל אחת בעידן האנלוגי, נותרו רדיקליים יותר מהסטודנטים הצעירים שאין להם שום עניין במרד אבל הרבה עניין בכסף? ואולי בכלל מדובר במספרים יבשים: פחות נרשמים ללימודי תקשורת, פחות תקציב מוזרם לתחנה? הכל נכון, כמעט.

בשנת 1995 קיבל בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל תדר ממשרד החינוך. "באו סטודנטים וניגנו את השלום חנוך שלהם", מפטיר ליאור רחמני, מנהל התחנה השני והאחרון של התחנה, "היו שם כל השטיקים הרגילים שאת יכולה למצוא בתחנות רדיו חינוכיות והמון שעות פנויות. ואז הגיעו אורי בנקהלטר ושירי פעמוני – שמגישה עד היום את 'אפריקה' – והם התחילו לפוצץ את התחנה במוזיקה – בעיקר אלקטרונית, נינג'ה טיון וכאלה – שנוגנה ברוטציה משבע בערב עד הבוקר. פתאום אנשים שהיו צמאים נורא לקבל כזה רדיו התחילו להגיב. קרה משהו גדול. נוצרה סצנה".

"שילוב של סקרנות וחובבנות", מגדיר את התחנה נדב רביד, שהיה עורך המוזיקה הראשי בתחנה בשנים 2003־2004 וכיום מנהל של הנמסיס, גלגל"צ. גלגל"צ המצליחה, שהוקמה רק שנתיים לפניה, הייתה לקול הקמפוס כעמוד עשן – לא כזה שיש ללכת אחריו, אלא כזה שיש לברוח ממנו.

"הסלוגן של התחנה במשך שנים היה: קול הקמפוס, לא מתחנפים לאף אחד. כלומר, להיות ההפך הגמור מגלגלצ", אומר פלדמן, ורחמני נזכר: "בייחוד בשנים שבהן הכל הלך לכיוון ההפוך: ערוץ 2 הוקם, ספינת השלום הוטבעה, עיתון 'חדשות' נסגר, גלגלצ הוקמה, 88 הייתה בסכנת סגירה תמידית. רצינו להראות שיש עוד אוקיינוס מלא בתוכן ושתרבות הרייטינג אולי שייכת לרוב אבל חייבים להשאיר משהו גם למיעוט. כוחה של התחנה הזאת באמונה השלמה של השדרנים לפתוח ולהיפתח כל הזמן לכיוונים חדשים וגם לשמש סוג של תחנת מעבר ליוצרים. גבע אלון ואסף אבידן הם דוגמה מצוינת לאמנים שקיבלו אצלנו במה ראשונה וביטחון עצמי".

ליאור רחמני
ליאור רחמני

סער גמזו, שהיה העורך הראשי של התחנה בשנים 2010־2013, מחזק: "הבריחה מאזורי הנוחות ומעשייה אוטומטית היא ערך שספגתי בתחנה מהיום הראשון. היה לי חשוב שלא יישמע טון פסקני ומלא בחשיבות עצמית, אלא כזה שמאפשר דיאלוג או לפחות משאיר מקום לספק. קול הקמפוס עיצבה עשרות אנשי תקשורת שלקחו את הרעיונות שלה איתם לתפקידים בגופים שונים. היא הייתה המקום היחיד ברדיו הישראלי שיכולת לשמוע בו מטאל או טראנס בפריים טיים – אנטיתזה לממלכתיות של בית הספר הגדול והוותיק לתקשורת בארץ, גלי צה"ל".

ניב הדס, שהחליף את נדב רביד בתפקיד העורך המוזיקלי, דווקא תופס את קול הקמפוס לא כאנטיתיזה לגל"צ, אלא כהמשך לרוח הגל"צניקית של האייטיז, התקופה היפה ההיא שבה ידע מוזיקלי היה סיבה מספיק טובה להתנשאות: "ידוע שרדיו סטודנטים הוא המסד והטפחות של התרבות האלטרנטיבית בכל העולם. קול הקמפוס הייתה תחנת הקולג'ים היחידה בארץ שהתנהלה לפי העיקרון המנחה הזה, ובמובנים מסוימים ירשה את גל"צ של שנות ה־80, שהייתה סוג של רדיו קולג' על חאקי. בעידן החשוך ביותר של הרדיו בישראל – תקופת האינתיפאדה השנייה, עליית תוכניות הזמריאליטי ושגשוגם של יוצאי בית הספר רימון – היא הייתה המפלט הבודד לחובבי המוזיקה".

נדב רביד. צילום: גוני ריסקין
נדב רביד. צילום: גוני ריסקין

"עם השנים קמו לתחנה חלופות", מודה גמזו, "הקהל שלה צמח עם האינטרנט ויודע לבנות לעצמו בכוחות עצמו תפריט מוזיקלי אישי". פלדמן מסכים לקביעה, אבל טוען שדווקא בעידן העודפות יש חשיבות יתר ליד מכוונת: "דווקא בתוך השפע המטורף אין תחליף לפינצטה, לטעם אישי, למידע ולתשוקה שיש לעורך מוזיקלי שרוצה להשמיע וללמוד בעצמו".

מלבד הטעם, אחת מהחוזקות המשמעותיות של קול הקמפוס הייתה החיבור לסצנת האינדי המקומית. תוכניות כמו "אור לגויים" של אורלי יעקבי ו"נפולאון" הביאו ומביאות מדי שבוע את המרכז של השוליים אל המאזינים. "אני הייתי אלטרנטיבה בתוך האלטרנטיבה", מעיד פלדמן, "מסביב הייתה כל האלקטרוניקה, ואני התעסקתי בלארח ישראלים ולהשמיע מוזיקה ישראלית". הכיוון הלוקאלי הלך ותפס מקום נכבד יותר בתחנה, עד שבשנותיה האחרונות לא הייתה רק אכסניה לתרבות מקומית, אלא גם יצרנית שלה. שיתופי פעולה רבים, למשל עם האוזן השלישית ועם בית הספר BPM (שכיום מאכסן את רדיו הקצה), הקמת הלייבל חרקה, הפקה של כמה אוספים, בהם "פרויקט הלביא" שבו בוצעו מחדש שירי אריק לביא ועוד רבים. באופן פרדוקסלי, ככל שנחלשה התחנה כרדיו, התחזקו האגפים היצרניים שלה.

לאון פלדמן
לאון פלדמן

"בסרטי קולג' במעונות יש תמיד מבוגר אחד שנשאר שנים ומסביר איך להתפלח ולהשיג באנג. זה אני. בן 44 ועובד בהתנדבות. בשבוע הבא אני מארח בתוכנית את Tree וחוגג יום הולדת שנה לבת שלי", אומר פלדמן. "המחסור בדם חדש הקטין את טביעת הרגל שהתחנה משאירה והיא עסוקה בלשרוד", מסכים גמזו. מרואיין נוסף שביקש לא להזדהות אומר את הדברים בפשטות מקוממת: "איכות הסטודנטים ירדה עם השנים. על הנייר אני חושב שתחנה כמו קול הקמפוס הייתה צריכה להשתייך למקום כמו בצלאל או שנקר, ולא למכללה למינהל. התחנה מנסה למכור משהו יותר יצירתי, והמכללה היא סוג של מכללת מיינסטרים".

לנוכח אמירה כזאת קשה לא לשאול אם קול הקמפוס לא לוקה באליטיזם או ביוהרה שפשוט לא מתאימים לאכסניה שלה או לישראל.

"אני לא חושב שקול הקמפוס אליטיסטית מדי", אומר נדב רביד, "תלוי איך מגדירים את המטרות שלה. היא בית ספר לרדיו? היא חוצבת נישה מוזיקלית משל עצמה? היא באה לקדם את המכללה למינהל?".

WNYU ו־WKCR (תחנות הרדיו של אוניברסיטת ניו יורק ושל אוניברסיטת קולומביה, בהתאמה) הן מתחנות הרדיו הטובות בעולם, אבל אולי בישראל אין מקום לתחנת קולג' שמנסה להיות משהו מחוץ למגרש ההתנסות המקצועית בשביל סטודנטים?

"תחנת רדיו יכולה להיות משהו קטן, רזה וצנוע. אין סיבה שמכללה לא תחזיק בתחנה כזאת. לא מדובר בתקציבים גדולים ולא חובה שהשדרנים יהיו רק תלמידי החוג לתקשורת. השאלה היא איך הקולג׳ מגדיר את המטרות של התחנה".

"קול הקמפוס בא לעולם כמכשיר פדגוגי, חינוכי ואקדמי. אמנם במהלך השנים הוא התפתח למותג מרשים משל עצמו, אך הוא נועד בראש ובראשונה למען הסטודנטים", אומר ד"ר יובל דרור, דקאן בית הספר לתקשורת והאיש שנאלץ לקצוץ בעצמו בבשר החי של התחנה. "האם בעידן שבו ידו של הווידיאו על העליונה אל מול האודיו יש עדיין הצדקה להמשך הפעלתו של רדיו סטודנטיאלי המשדר 24 שעות ביממה? זו שאלה שבה אנחנו, ולא רק אנחנו, מתחבטים רבות. בבית הספר הוקם צוות שתפקידו למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו את המשך הפעלתו של הרדיו במתכונתו הנוכחית או במתכונת אחרת".

רבים מהמרואיינים פה הזכירו את המעבר לראשון לציון כמכת המוות של התחנה. לאון פלדמן מספר שלהקות לא רוצות להגיע, ופעם אחת הוזמן הטריו קין והבל 90210 אך הגיע רק המתופף.

"ראשית, אני מסרב לקבל את המסגור שבשאלה שמדברת על מכת מוות. שנית, עיסוק במדיה היה באופן מסורתי עיסוק תל אביבי, והמעבר לראשון לציון סימן, כמעט באופן מתבקש, גם שינוי בטעמי הסטודנטים. בעיניי מה שמשפיע על עתידו של הרדיו הוא לא מרחק של שבעה־שמונה ק"מ מתל אביב, אלא שאלות גדולות ועקרוניות יותר כמו מקומו של רדיו אלטרנטיבי, חינוכי וסטודנטיאלי בנוף תקשורתי שונה לחלוטין מהנוף שלתוכו הרדיו נולד. עם השאלות האלו לא רק אנחנו מתמודדים, אלא גם הגדולות, החשובות והוותיקות שבאוניברסיטאות בעולם".