ראפ, סמים ורוקנ'רול: סיפורו של השיר ששינה את עולם המוזיקה

היום לפני 30 שנה יצא השיר "Walk This Way" של ראן די.אמ.סי, שחידש את הקלאסיקה של אירוסמית' ושינה כל מה שהעולם חשב על היפ הופ ועל חדשנות מוזיקלית. הנה הסיפור המלא על השיר שחיבר שני ז'אנרים שהיו במסלול התנגשות. ויש גם מיקסטייפ מיוחד

לוקחים בהליכה. מתוך הוידרו של Walk This Way
לוקחים בהליכה. מתוך הוידרו של Walk This Way
4 ביולי 2016

היום לפני 30 שנה עולם המוזיקה השתנה. לא תמיד אפשר להניח את האצבע על רגע מדויק שבו קורה שינוי, אבל לפעמים אפשר לראות את הרגע הקסום הזה שבו המחט קפצה מהתקליט. ב־4 ליולי 1986 שוחרר שיר שהכה גלי ענק ואותת שההיפ הופ – שנחשב דאז טרנד חולף שמוגבל לצעירים אפרו־אמריקאים ואולי ילדי פאנק – עומד להפוך לדור הבא של מוזיקת המיינסטרים. היום זה טבעי שקניה ווסט, ג'יי זי וקנדריק למאר הם שמות מוכרים לכל, אבל בימים שבהם האמנים השחורים היחידים שנוגנו ב־MTV היו מייקל וג'נט ג'קסון, שיר ראפ מצליח נחשב לכזה שמתנגן ברחובות. הרדיו והטלוויזיה היו מחוץ להישג יד.

ואז הגיע "Walk This Way". לא בדיוק קאבר, לא בדיוק חידוש ולא בדיוק סמפול. מה זה כן היה בדיוק? ערבוב חדשני ובכל זאת טבעי להפליא בין רוק האיצטדיונים ששלט בטבלאות הלהיטים לאורך שנות ה־70 להיפ הופ, הז'אנר הצעיר שהרים את הראש רק שבע שנים קודם לכן. וזה היה להיט. להיט ענק. להיט שקבע את מקומם החלוצי של Run-DMC, עורר את הקריירה הגוססת של אירוסמית', היווה סנונית ראשונה לז'אנר הראפ־רוק ובעיקר הראה את הפוטנציאל המוזיקלי העצום של ההיפ הופ בימים שבהם סרבו להכיר בו לא רק כז'אנר לגיטימי, אלא כמוזיקה בכלל.

אם נהיה כנים, ראן די.אם.סי לא באמת היו צריכים את הלהיט הגדול הזה. סביר להניח שהם היו נכנסים לספרי ההיסטוריה איתו ובלעדיו, שכן כבר ב־1984, סך הכל חמש שנים אחרי שיצא שיר הראפ המוקלט הראשון, הם שיחררו אלבום בכורה שהיה כל כך פורץ דרך עד שזיכה אותם בתואר חלוצי ה"ניו סקול". כלומר, הם היו הדור הצעיר שהלך ומחק ראפרים מהאולדסקול (כמו השוגרהיל גאנג או קרטיס בלואו). הסגנון שלהם היה מהיר יותר, חיתוך המילים קצבי יותר, הסאונד היה ניו יורקי יותר והלבוש לראשונה הדהד את הרחוב (סימן ההיכר האופנתי שלהם היה נעלי סניקרס נטולי שרוכים, שהושאל מאסירים ששרוכיהם נלקחו במאסר כדי שלא יתאבדו). בסלנג של אז, הם היו הכי באד והכי פרש בסביבה.


ראן-די.אם.סי בקלאסיקה מאלבומם הראשון ששוחרר ב-1984

אירוסמית' לעומתם היו במקום אחר. שנת 1986 אמנם כבר היתה אחרי רגעי השפל של הלהקה, במסגרתם עזבו שני הגיטריסטים ג'ו פרי ובראד וויטפורד וסטיבן טיילר התמוטט ממנת יתר על הבמה, אבל גם שנתיים אחרי שהתאחדו לא הצליחו להתנער מהסאונד הלא מגובש, התדמית של להקת עבר והסמים שהובילו אותם עד שם. אלבום הקאמבק שלהם, "Done with Mirrors" (משחק מילים על ההסבר לטריקים של קוסמים והאופן בו עושים שורות), כשל מסחרית ובחברת התקליטים גפן לא היו נלהבים לתת להם צ'אנס נוסף. את אותו צ'אנס הם קבלו דווקא בזכות מפיק מוזר, בן 23 בסך הכל – ריק רובין.

היום רובין הוא כבר אגדה. הוא הביא את הקריירה של ג'וני קאש לסיבוב ניצחון מרהיב בשנים שלפני מותו, עבד עם טום פטי, ג'יי־זי, רד הוט צ'ילי פפרז, סיסטם אוף א דאון, ג'סטין טימברלייק, סלייר, ניל דיאמונד, קניה ווסט ועוד אינספור שמות, אבל ב־1986 הוא היה פשוט בחור לבן וממש מוזר שהקים את Def Jam  – לייבל היפ הופ אותו ניהל מחדרו במעונות אוניברסיטת NYU. הוא לא ממש לקח בחשבון פערים בין ז'אנרים, מעמדות או בין מוזיקה מסחרית למחתרתית. הוא פשוט אהב מוזיקה.

ריק הוא הדבק שחיבר את הכל יחדיו. לא רק כי הוא נראה כמו נער ניינטיז־גראנג' שמנמן עוד בראשית האייטיז, אלא כי הוא באמת חי על התפר שבין ראפ לרוק. כל אחד מאלבומי הראפ שיצאו תחת ידי רובין וראסל סימונס, שהיה השותף להקמת הלייבל, הכילו אלמנטים שנשאבו מהרוק. LL Cool J והביסטי בויז (רובין הפיק, בין היתר, את אלבומי הבכורה שלהם, "Radio"ו-"Licensed to Ill") היו דוגמאות מצוינות, אך גם שני האלבומים הראשונים של ראן די.אמ.סי הכילו סימפולי רוק. לאלבום השלישי של ההרכב העולה רובין רצה לעשות משהו מיוחד. משהו שיצליח להגיע אל האנשים שאמרו על היפ הופ שזה "לא מוזיקה" ולהוכיח להם מעל לכל צל של ספק שזה כאן כדי להישאר, ויחד עם זה לא להרחיק את קהל ההיפ הופ הנאמן שצברו עד אז. זה לא היה שיר, זה היה כתב הגנה.


ריק רובין וראסל סימונס מספרים על ראשית דרכה של Def Jam

רובין חיפש שיר רוק לבן עם מקצב שיכול להפוך לשיר ראפ. לא סמפול, הוא רצה חיבור הומוגני יותר. ראשית עלה הרעיון להשתמש ב"Back in Black" של AC/DC, אבל הביסטי בויז כבר סימפלו אותו בשיר "Rock Hard" מ־1984. ואז רובין נזכר ב־"Walk This Way", שחברי אירוסמית' כתבו לאחר שצפו בסרט "פרנקנשטיין הצעיר" ונפלו מצחוק מהבדיחה הקלאסית של מרטי פרימן. השיר לא היה זר לעולם ההיפ הופ. במהלך שנות ה־70 וראשית ימי ההיפ הופ, הדי.ג'יים נהגו לחפש את הברייקים (קטעי מוזיקה נטולי שירה ומכווני מקצב) בכל מקום אפשרי. האתגר למצוא את הברייק הטוב ביותר הוביל להתעלמות מוחלטת ממגבלות ז'אנר – ג'אז, Fאנק, סול וגם רוק הושאלו לצורך המסיבות, ובמהרה גם מקצב התופים הבלתי נשכח הזה נכנס לרוטינה של ג'אנדמאסטר פלאש האגדי. הפתיחה היתה הופכת בידי הדי.ג'יי המוכשר ללופ, ועבור חובבי השיר נגמר תוך 45 שניות מקסימום.

למרבה הפתעתו, חברי ראן די.אם.סי לא היו נלהבים כמוהו מהרעיון. השיר היה מיושן לדעתם והם בכלל רצו להתמקד בקטעים שמיועדים לרחוב, כמו "My Adidas" ולהשאיר את הפיוז'ן ללבנים. רובין שלח אותם לשמוע שוב את חיתוך השירה של טיילר, בתואנה (מוצדקת) שהוא דומה מאוד לראפ גם כך. הדי.ג'יי ג'אם מאסטר ג'יי חזר נלהב, אבל שני הראפרים עדיין לא היו מרוצים. "זה ג'יבריש של לבנים", אמר DMC לרובין. אבל רובין לא נכנע.

המפיק הצעיר פנה לסטיבן טיילר וג'ו פרי, שדווקא אהבו את הרעיון. פרי פנה לבנו החורג, ילד יהודי בן ה־13 שניסה להיות ברייקדנסר, כדי שיסביר לו את הקטע החדש הזה של ההיפ הופ. טיילר דווקא הכיר את הראפ מהרחובות. איך רוקר לבן בן 30 ומשהו מכיר את מה שהילדים השחורים אוהבים? זה פשוט. "נהגתי לחפש סמים בשדרה התשיעית (במנהטן)", סיפר טיילר, "והיו שם בחורים בפינה שמכרו קסטות עם המוזיקה שלהם. הייתי נותן להם דולר או שניים וככה התחלתי להבחין מה הולך בניו יורק באותו הזמן". רובין הזמין את השניים להקליט יחד עם הרכב הראפ וב־9 למרץ 1986 התקיים בניו יורק המפגש הממשי הראשון בין ראפ ורוק.


ראן די.אם.סי ואירוסמית' באולפן ההקלטות

זה הלך רע. ממש רע. הרוקרים בילו את רוב הזמן בשירותים עם האף תקוע בהררי קוקאין והראפרים עישנו מריחואנה. מכונית שכורה ש-DMC שכר נגנבה בגלל שראן שכח את המפתחות בפנים והראפרים היו מבואסים, וגם ככה היו בחוסר חשק. סטיבן טיילר התעצבן כי הראפרים אפילו לא ידעו את המילים לשיר המקורי. רק אחרי כמה שעות רובין וסימונס הצליחו לשכנע את כולם שהשיר שווה את הפשרות. הסלנג הדרומי שבו השתמש טיילר בשיר המקורי הומר בסלנג ניו יורקי, וכך הפכה שורה כמו "Backstroke lover always hidin' 'neath the covers" לגרסה הרבה יותר תואמת רחוב – "Backseat lover that's always undercover".

הם לא יצאו משם חברים, אבל כן יצאו עם שיר פורץ דרך שכמה חודשים מאוחר יותר זכה לקליפ מומנטלי שמבאר בדיוק מה מטרתו – לשבור את הקיר הדמיוני בין ראפ לרוק. השיר התעלה על צפיותיו של רובין וזכה להצלחה חסרת תקדים. ראן די.אם.סי הפכו כמעט בן רגע לכוכבי מיינסטרים, אירוסמית' זכו לזריקת מרץ וקהל חדש שהחזיר אותם למסלול וההיפ הופ זכה ללהיט הקרוסאובר הראשון שלו, ובכך הראה כי יש לו פוטנציאל מסחרי שהתבטא בהשמעות רדיו, MTV, מרצ'נדייס ומשיכה גם לקהל לבן. הוורסטיליות של ההיפ הופ נחשפה במלוא הדרה כז'אנר שיכול לספוג ולעבד לתוכו כמעט כל ז'אנר אחר. יריית הפתיחה להשתלטות שלו על המיינסטרים ונצחונו על הז'אנר אותו פגש לפני 30 שנה, באותו רגע של שינוי.

מיקסטייפ ראפ־רוק

בתור החיבור המשמעותי הראשון בין היפ הופ לרוק, "Walk this way" היווה דוגמה נהדרת לפוטנציאל השילוב. בין אם זה בעזרת סימפול מדויק, שכבת דיסטורשן הגונה, הלבשת ראפ על שיר רוק של ממש או אפילו הז'אנר השנוא ניו-מטאל (שלא בצדק, אבל לא נכנס לזה עכשיו) – ישנם הרבה דרכים לערבב את הקדרה הזו.

המיקסטייפ הבא מציג 20 שירים שביצעו את השילוב הזה באופן מוצלח. תוכלו למצוא שם, בין היתר, שיתופי פעולה בין להקות ראפ ורוק (נגיד, פאבליק אנמי עם אנתרקס, סיסטם אוף א דאון עם וו טאנג קלאן או אוניקס וביוהזרד), להקות שגלשו לפעמים לצד השני (סייפריס היל, הרוטס, ביסטי בויז), אמני היפ הופ שסימפלו רוק (ג'יי זי, נאס, פאף דדי) או סתם סוכני כאוס שתמיד מערבבים הכל מהכל (רייג', נרד, בודי קאונט ועוד).

גם יצוג ישראלי קטן תוכלו למצוא: קוואמי שאלבומו האחרון "זרים במאה ה־21" כבר הפך לאלבום ראפ־רוק לכל דבר; פלד, שתמיד התחבר בהופעות וברוח לאנרגיה הרוקיסטית ; וגם הפרברים רפיוג'יז, שאלבומם היחיד מ-2007 נשאר כדוגמה מבריקה לחיבור בין תרבות ההיפ הופ לתרבות Pאנק, מטאל, סקייט וסתם פאן. Kick It.