למה רם אוריון מנגן עם מוזיקאים שצעירים ממנו ב-20 שנה?

בזמן שבני דורו "מתבגרים", אבי האינדי הישראלי נמצא תמיד עם היד על הדופק ומשתף פעולה עם המוזיקאים הכי חמים בדור ה-Y. בהופעתו לכבוד אלבומו "גרמנים באוגנדה" אפשר היה להבין למה הוא עושה את זה

רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)
רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)
19 בפברואר 2017

אחת מהאמירות היפות של בי.בי קינג היא ש"בקהילת הבלוז, אנו לומדים אחד מהשני". רם אוריון לא מנגן בלוז, אבל משהו בחיפוש שלו אחר החדש והמאתגר מזכיר מעט את הקביעה של בי.בי קינג כי במוזיקה אין דבר כזה "צעיר ממני". דוגמה לכך היה אפשר לראות בהופעתו שלשום (ו') בלבונטין 7, כחלק מסיבוב ההופעות לכבוד אלבום הסולו השלישי שלו, "גרמנים באוגנדה".

את דרכו במוזיקה הישראלית החל עם הדה בושס בה היה חבר יחד עם רוגל אלפר, המשיך לנושאי המגבעת על שני הרכביו, השתתף בהקלטות עם ההרכב המתחלף כרמלה גרוס וגנר של ערן צור, הקליט יחד עם ענבל פרלמוטר את אלבומה האחרון "ענבלאנס", והרשימה עוד ארוכה.

עד כאן, נראה שאוריון היה יכול להכניס בקלות אל תוך האלבום שיתופי פעולה עם מוזיקאים מוכרים יותר, כאלו שוודאי היו משגרים אותו היישר אל תוך המיינסטרים, או לפחות קרוב אליו. אלא שכפי ששר בשיר "יותר": "אנשים בגילי מדכאים אותי, אולי אני מדכא אותם". את השיר הזה ביצע ממש לקראת סוף ההופעה יחד עם להקתו נערות הרנטגן, בה המוזיקאי היחיד בן גילו הוא המתופף שי ברוך. השניים האחרים הם אור אדרי (בס) וקוסטה קפלן (גיטרה), שהפרש הגילאים הממוצע ביניהם לבינו עומד על כ-20 שנה, ושניהם במידת מה מבקשים ממנו לבחון מחדש את כל מה שידע על הסצינה המוזיקלית ולחשב את המסלול שלו מחדש.

אור אדרי עם רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)
אור אדרי עם רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)

לפני כמה שנים אמר אוריון בראיון ב"הארץ" כי היכן שנמצאים הצעירים, נמצא גם כל העניין. הוא אמר אז שהוא אפילו לא חושב על שיתופי הפעולה האלו, אלא שהם פשוט קורים כמו מעין משהו אורגני ושאין לו רצון לחזור למשהו שכבר קרה. הדבר הזה, יחד עם ההופעה והעובדה שגם באלבומי הסולו שלו בחר לשתף פעולה עם אמנים צעירים ממנו (רייסקינדר והילה רוח, לדוגמה) מרכיבים תמונה של אדם שלא מסוגל לעצור ולנוח. הוא חייב תמיד לחדש ולאתגר את עצמו, הן בצורת המחשבה והן בצורה בה הוא מנגן, כאילו הוא מנסה לשמר בעצמו את הסיכוי הנצחי לאושרה של האנושות, וחשוב מכך – לאושרו שלו.

ההופעה עצמה התחילה באותו אופן מאתגר – ריפים אינטנסיביים ומלאי זעם, כאילו מבקש אוריון להחזיר את כולנו אל ימי התום והזעם של גיל ההתבגרות. על פניו נראה שהקהל, שהיה צעיר ברובו, לא משתף פעולה עם הניסיון הזה. לא נרשמה איזו השתוללות חסרת מעצורים בתוך הלבונטין, דבר שיצר תגובה משעשעת במקצת לכל מה שהתרחש על הבמה. בעוד אוריון מחפש את העניין ויוצר על הבמה רגעים שמזכירים מועדוני פאנק מחתרתיים של קבוצות אנטי-פשיסטיות בעתות מלחמה נראה כי הקהל מחפש את ההפך הגמור מכך ומבקש להשתלב בעולם המבוגרים.

כל אלו הפכו את ההופעה למעניינת במיוחד. אוריון בתפקיד בעל הניסיון, המבקש לחזור אחורה ולחפור שוב ושוב בתוך "זעם הנעורים" מחד, ולהקתו המורכבת ברובה מצעירים יחסית ומבקשת ליצור לעצמה מעין מורה דרך בתוך הסבך המוזיקלי בו היא שרויה מאידך. השילוב הזה אומר משהו בעיקר על היכולת של אוריון להמשיך וליצור באופן שאינו מנסה להתחבב על קהל בני גילו דווקא, אלא מבקש לצעוק דרך המוזיקה את כל מה שרע במקום בו אנו חיים. אוריון צודק כשהוא בוחר לשתף פעולה דווקא עם צעירים, אלו שיכולים להגיד מה מעניין או חדש. זה אולי לא ימלא את הלבונטין, אבל זה בהחלט ימצב את אוריון כמי שמסוגל להעביר למאזין תחושה כנה של מרד – מרד בזמן החולף ובקונפורמיזם התרבותי.

רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)
רם אוריון בלבונטין 7 (צילום: גוני ריסקין)