אש מהשמיים: 50 שנה למעשה ששינה את הגיטרה החשמלית לנצח
עבר יובל מאז שג'ימי הנדריקס שרף לראשונה את הגיטרה שלו על הבמה. שלמה מזרחי - "ג'ימי הנדריקס הישראלי" - כותב על המעשה שהצית בלבבות אינספור גיטריסטים את האמונה שגיטרה חשמלית היא יותר מעץ עם מיתרים
מהרגע שהופיע האדם על פני כדור הארץ הכחול שמרחף לו סביב השמש לא מפסיקים להתרחש אסונות טבע בקנה מידה הרסני. אפילו הטבע עצמו לא יכול לעצור את האדם מלהרוס את האוצרות שהוא קיבל במתנה. החל בהשחתת נהרות וימים, דרך פליטת גזי חממה כתוצאה מתעשייה לא מבוקרת, ועד הרס ושריפת יערות, מה שמביא בסופו של דבר להתחממות הגלובלית שמשנה מקצה אל קצה את החיים שלנו כאן. אנחנו כל הזמן רק שורפים ושורפים בלי הבחנה.
[tmwdfpad]
אש מהשמיים, גיטרה מעץ
לפני חמישים שנה בדיוק, ב-31 במארס 1967, ג'ימי הנדריקס שרף לראשונה את הגיטרה שלו על הבמה, לעיני הקהל ההמום, במועדון הלונדון אסטוריה. למרות שעברו כבר חמישים שנה מאותו רגע מכושף, הוא היה ונשאר פלא ונגן מעולם אחר. הפעם הראשונה שבה אני ראיתי את ג'ימי הנדריקס שורף את הגיטרה שלו על הבמה הייתה בטיול הראשון שלי לאמסטרדם. אני וחבריי ישבנו בבית קולנוע וראינו את ההופעה בפסטיבל מונטריי. כמעט מייד מצאתי את עצמי רץ לכיוון המסך, ממלמל "רגע, רגע, אל תשרוף את הגיטרה, חבל, חבל, תן לי אותה בבקשה". אבל עקומת הזמן עבר-הווה-עתיד הבהירה לי שאין מה לעשות כי המעשה כבר קרה.
בעיני, הנדריקס לא שרף על הבמה את הגיטרה אלא את נשמתו. כמו תמיד הוא נתן את הכל: את הרגש, את הנשמה ואת המוזיקה שלו. וההצגה חייבת להימשך הלאה, להופעה הבאה. הפעם הבאה שבה ראיתי את הנדריקס הייתה בהקרנה של פסטיבל וודסטוק, שם הוא ניגן בסוף ההופעה את המנון ארצות הברית, ובעזרת עורך הסרט עלה לאט לאט לשמים, כשהפידבקים של הגיטרה שלו עדיין מייבבים מסביב.
מלך בממלכת הצלילים
לג'ימי הנדריקס היו הרבה גיטרות אבל תמיד הייתה לו את הגיטרה הנכונה, וזאת הגיטרה שעליה הוא ניגן באותו הרגע. הנדריקס היה נגן גיטרה שאין שני לו, אבל חשוב גם לומר שהוא היה מלחין גאון. למעשה הוא היה הבאך של הרוקנ'רול. הוא הלחין מוזיקה מדהימה שאפשרה לו לנגן כל דבר שעלה במוחו והדימיון שלו עזר לו להפליג למחוזות פסיכדליים נפלאים שבעזרתם הוא הביע את דעתו על העולם שהוא חי בו. אי אפשר להפריד בין הנגן והמלחין שהוא היה – הכל היה שלם ומוחלט, והוא היה המלך בממלכת הצלילים שהוא ברא ויצר. כך הוא שינה בדרכו את פניה של הגיטרה לעד.
התינוק שהפך לכוכב מנצנצץ
הנדריקס נולד בסיאטל, וושינגטון, בנובמבר 1942, וניגן על כל דבר שזז עוד כשהיה ילד קטן. אביו סיפר שהוא ניגן אפילו על מטאטא, ולכן החליט לקנות לו גיטרה, שאליה מייד התחבר. הוא היה כל כך מחובר אליה שהוא אף היה הולך איתה לשירותים. הוא האזין לכל דבר שנשמע ברדיו מבלוז ועד סול – כל מה שנוגן באותם זמנים. כבר אז היו אמנים שחורים יוצאי דופן וגיטריסטים שניגנו מאחורי הגב ועשו עוד טריקים למיניהם, ואכן הנדריקס שאב מהם המון השראה, אבל במרוצת הזמן רק הוא ידע איך להביא את כל זה להמונים, שקיבלו אותו באהבה עצומה.
הנדריקס מעולם לא אילתר סתם. כל צליל שהוא ניגן היה במקום הנכון והמחשבות שלו רצו על השריגים של הגיטרה במסלול מדויק ומלא מחשבה מוזיקלית. הגיטרה הייתה אחות תאומה עבורו – הוא והגיטרה היו אחד. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לנגן והכל יצא החוצה בעוצמות שאי אפשר לתאר – עוצמות של רגש, של כאב ושל אהבה אין סופית. אם אתה מוכר את נשמתך לאלוהי הגיטרה אז ברור לאן זה הולך. הוא ידע שרק עבודה קשה ואימונים יובילו אותו לאן שהוא רצה. הטכניקה שלו הייתה מושלמת וייחודית, יסכימו איתי נגני גיטרה. וזה לא הכל – הפקת הצליל שלו באולפן הייתה פורצת דרך והסאונדים שהוא הפיק עם הטכנאי שלו, אנדי קריימר, נלמדת עד היום.
צירופי מקרים
לאחרונה צפיתי בתוכנית דוקומנטרית על בלוז. בפרק הרביעי (מתוך חמישה) שאלתי את עצמי: "מה קורה פה? איך זה שהמנחה לא מדבר על ג'ימי הנדריקס?". וכמו בתשובה לתהייתי, בפרק החמישי הוא אמר שאם הוא ידבר על הנדריקס, הוא יצטרך להקדיש לו את כל הפרקים בתוכנית, כי הנדריקס היה נגן גיטרה מהחלל החיצון, בכלל לא מכדור הארץ. וכך, לקראת סיום הכתבה הזו, אני יושב על המחשב ומתחשק לי לשמוע שיר של הנדריקס. אני מחפש ביוטיוב, אבל המקלדת על עברית ואני מקליד באנגלית Jimi. מה יצא? "חוצן". שוב ניסיתי, ושוב יצא חוצן. אם כך, הוא בטח חזר הביתה, ואין כמו הבית, שם לא הורסים את הכוכב ולא שורפים יערות, רק גיטרות.
