ספינה בתוך בקבוק

אפילו ב"הזקן והים" של המינגוויי יש שני גיבורים – הזקן והדג, ואילו ב"הכל אבוד" אין דג ואין טיגריס, רק איש אחד והיאכטה הטרופה שלו. טום הנקס – שמצא את עצמו על אי בודד ב"להתחיל מחדש" של רוברט זמקיס – צייר פנים על כדורעף, קרא לו ווילסון והפך אותו לבן שיחה. סנדרה בולוק ב"כח משיכה" של אלפונסו קוארון מדברת עם עצמה, ועם סיני שקולו בוקע ממכשיר קשר אך הוא לא שומע אותה. רוברט רדפורד ב"הכל אבוד" לא מדבר עם אף אחד. קולו נשמע בשניות הראשונות של הסרט כקול על הקורא את המכתב האחרון שהוא כותב לבני משפחתו כמעין צוואה מוסרית, ואז הסרט חוזר שמונה ימים אחורה, ומשם והלאה האיש אינו פוצה פה, פרט לקללה קצרה אחת. ובאין מילים, הפסקול מתמלא ברעשים המדמים את החוויה של להיתקע על יאכטה פצועה בלב ים, ובמוזיקת רקע מודגשת מדי שסותרת את הקונספט הנועז של הסרט ופוגמת בשלמותו.

מדוע "הכל אבוד" מתחיל כמעט מהסוף? כשאורסון וולס עשה את זה ב"האזרח קיין" זה היה חדשני, וכשבילי וויילדר עשה את זה בפילם נוארים שלו זה העניק לסרטים אווירה גורלית דחוסה, אבל היום התבנית הנרטיבית הזאת שמנוצלת בכל סרט לא רענן וסדרת טלוויזיה זניחה, הפכה לקלישאה. לא התרשמתי שהיא תורמת משהו למהלך הדרמטי או התמטי של "הכל אבוד", פרט לכך שאנחנו יודעים מראש שאחרי שמונה ימים הוא עדיין יהיה לבד בלב ים ומיואש.

"התמוטטות", סרטו הראשון של ג'יי סי צ'אנדור, היה דרמת מוסר משובחת (מרוצפת בדיאלוגים מעולים) שתיארה את המתרחש במהלך יממה בחברת השקעות הנמצאת על סף התמוטטות. היא זיכתה את צ'אנדור במועמדות לאוסקר על התסריט. סרטו השני זכה לחיבוק גדול ממבקרי הקולנוע באמריקה, ובשתי מועמדויות לגלובוס הזהב – למוזיקה המזיקה של אלכסנדר איברט ולרוברט רדפורד שמגיש הופעה מיומנת ולא מקושטת כגבר רב תושייה שלא מאבד את עשתונותיו, ובעקשנות שקטה מנסה להגיע לנתיב של אוניות משא בתקווה למצוא שם הצלה.

ואכן, יש משהו מרשים בעקשנות של הסרט שנצמד לפרטי הפרטים של החוויה הפיזית של מאבק ההישרדות. מתוך דבקות עקרונית (אך לא שיטתית) בנקודת המבט של הגיבור, התנגשות היאכטה במכולה הנושאת נעלי ספורט אינה מצולמת. רק כשהוא מתעורר וחוזה בתוצאות התאונה, הדימוי הסוריאליסטי שמתגלה לנגד עיניו הוא אחד הרגעים היותר זכורים בסרט. מכאן ואילך הסרט עוקב בדקדקנות אחר פעולותיו, אך הצילום חסר השראה, ושלא כמו ב"כח משיכה" – הפעולות אינן מצטברות לחוויה שהיא גדולה מסך חלקיה, והפיזיות אינה מתרגמת לרוחניות, אף שסצנת הסיום המעוטרת בסמלים שואפת להביא אותנו לשם.

שורה תחתונה: בסופו של דבר "הכל אבוד" הוא סרט מרשים, אבל לא מאוד מעניין