גטסבי הגדול: מעושרים

עם הרבה זיקוקים וליהוק מצוין של ליאונרדו דיקפריו, "גטסבי הגדול" אולי לא מצליח להעביר את הרבדים העמוקים של הספר, אבל לבטח יעביר לכם את הזמן בכיף

גטסבי הגדול
גטסבי הגדול
23 במאי 2013

"…וכשעלה הירח והגביה עוד, החלו הבתים הלא הכרחיים להימוג, עד כי חשתי בהדרגה באי הקדמון שכאן, אשר פרח אי פעם לעיני מלחים הולנדיים – חיק רענן, ירוק, של העולם החדש. אילנותיו שנעלמו, האילנות שפינו את מקומם לביתו של גטסבי, טיפחו אי־פעם בלחישות את האחרון והגדול בחלומות אנוש כולם".

ב"גטסבי הגדול" (1925) כתב פ. סקוט פיצג'רלד על נער עני מהמערב שחלם את החלום האמריקאי, אך כמו איקרוס הוא עף גבוה מדי, קרוב מדי לשמש, ונפל, אפוף באדי אמונתו בחלום הכוזב. חברו ניק קאראוויי, שמספר את סיפורו, הוא שמגיע לתובנות הצורבות שהופכות את המיתוס של גטסבי למשל על שקריותו של החלום האמריקאי בשנותיו הזוהרות ביותר – שנות ה־20 המוקדמות של המאה ה־20, בטרם פרוץ השפל הכלכלי הגדול בסוף אותו עשור.

רק רמץ מזה נותר בעיבוד הרעשני של בז לורמן, שמציף את המסך בזיקוקים – קונפטי, שלג, נצנצים, נוצות, זיקוקי דינור, עלים ברוח, פנינים מתפזרות בתלת־ממד, ואפילו אותיות נופלות כמו שלג כדימוי של הספר ההולך ונכתב (סיפור מסגרת לא מוצלח שנוסף לסרט ותוקע את המספר במכון גמילה מאלכוהול).

ההעדפה של לורמן לעודפות סגנונית מוכרת היטב, ויש האומרים ידועה לשמצה, מ"מולאן רוז'", הדחיסות הזאת של תפאורות ותלבושות מפוארות, תנועות מצלמה מסחררות, ועריכה קליפית לצלילים אנטי תקופתיים במופגן של הראפרים ג'יי זי וקנייה ווסט (וגם קצת גרשווין) מתאימה לעודפות שג'יי גטסבי (ליאונרדו דיקפריו) מרעיף על אורחיו בניסיונו להפגין את עושרו הכביר וסר הטעם.

גטסבי המסתורי יצר את עצמו כחלום של נער בן 17, ובטירתו המפוארת עד אבסורד שבלונג איילנד הוא עורך נשפים ומחכה שאהובתו מפעם דייזי תגיע כמו סינדרלה. אלא שדייזי (קרי מליגן) שייכת כמו בעלה טום ביוקנן (ג'ואל אדג'רטון) לאצולת הכסף האמריקאית, שעל אף היותה צעירה היא מקדשת את עצמה ואינה מקבלת אל תוכה מתעשרים חדשים כמו גטסבי, שככל הנראה עשה את הונו כמבריח משקאות. הפיתוי של הסרט, וגם הבעיה העיקרית שלו, הם שלורמן מביים אותו כמו בן 17, ואף שהוא נצמד באדיקות לרוב פרטי העלילה והדיאלוגים מהספר, הוא מפספס את האירוניה ומלביש על האירועים מכניקה של מלודרמה בנוסח הטלפון הגורלי שמגיע בדיוק ברגע ש… וכאלה.

אם יש שחקן שיכול לגלם את דמותו החמקמקה ועתירת הניגודים של גטסבי, שאוחז באמונה ילדותית שאפשר להשיב את העבר, הרי הוא בייבי פייס דיקפריו. לורמן מסדר לו כניסה מרשימה, וליאו ממשיך משם לעצב את גטסבי כגבר־ילד נלהב ונואש. הבחירה ללהק לצדו את טובי מגווייר בתפקיד החבר המספר נדמית מחוכמת בשל חברותם הוותיקה שתוארה בשלל טורי הרכילות, אבל ניק קאראוויי שבסרט הוא דמות לא מוגדרת וחסרת נוכחות (מגווייר תמיד היה רק הד של ידידו המוכשר ממנו). בעייתית ממנו דייזי, שמליגן מגלמת אותה כמלאך עלי אדמות, ואין בה שמץ מן האנוכיות המולדת, הלא מודעת וההרסנית של מי שקולה "מלא בכסף" (במילותיו של פיצג'רלד) ולכן מנהגה בסוף הסיפור מאבד ממשמעותו.

אחד הדימויים היותר זכורים בסרט הוא זה של המכונית הפתוחה והצהובה של גטסבי שדוהרת בכבישים האפורים בדרכה אל טרגדיה. בספר, המכונית – סמל מרכזי לחלום האמריקאי של גטסבי – מתוארת כבעלת צבע קרם, וזה היה צבעה גם בעיבוד הקולנועי הקודם משנת 1974 (הסרט הנוכחי הוא החמישי – הראשון נוצר ב־1926, שנה אחרי שהספר יצא לאור). נראה שלורמן לקח כאן השראה מבורכת גם מסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת של המלודרמה הסוערת של דגלס סירק "נכתב ברוח" (1956), שבה מכוניתו הצהובה של יורש שתיין וטרגי דוהרת בין מגדלי קידוח נפט. חבל שלורמן לא למד מסירק גם כיצד לנסח אירוניה ויזואלית.

"גטסבי הגדול" בנוסח 2013 הוא רועש ומנצנץ ומסוחרר מעצמו, ונותר בו רק רמז לרבדים העמוקים של הספר. אבל סיפור טוב הוא סיפור טוב, והוא לא הולך לאיבוד.