ואם בשלישי לא בא לי?

הסרט האוסטרלי "52 ימי שלישי" צולם במשך שנה שלמה, אך ורק בימי שלישי. אחרי שגרפה שלל פרסים בפסטיבלים, הבמאית סופי הייד מסבירה את פשר הבחירה בקונספט יוצא הדופן

מתוך "52 ימי שלישי". צילום: בריאן מייסון
מתוך "52 ימי שלישי". צילום: בריאן מייסון
10 ביוני 2014

זה היה יכול להסתכם בגימיק, אבל על בסיס קונספט נרטיבי והפקתי ייחודי, התפתח "52 ימי שלישי" לסרט התבגרות יפה ושובה לב, שמגיע לשלוש הקרנות בפסטיבל הקולנוע הגאה בתל אביב. הסרט האוסטרלי האינטימי הזה מגובה בשני פרסים יוקרתיים – אחד מהתעשייה ושני מהקהל – שכמו משלימים זה את זה. בפסטיבל סאנדנס הוענק לו פרס הבימוי בקטגוריית קולנוע עולמי (כלומר, לא אמריקאי), ואילו בפסטיבל ברלין הוא גרף את דב הקריסטל לסרט הטוב ביותר ב"תחרות הדורות", המוענק על ידי צוות שופטים בני עשרה.

יום שלישי אחד, ג'יין (דל הרברט ג'יין) אמה של בילי בת ה־16 (טילדה קובהם־הרווי, מקסימה לגמרי בסרטה הראשון), מספר לה שהוא מתכוון לעבור ניתוח לשינוי מין ולהיקרא ג'יימס. הוא אינו רוצה שבילי תהיה עדה מקרוב לתהליך השינוי, ולכן שולח אותה לגור עם אביה, ומציע שבילי תבוא לבקר פעם בשבוע, בימי שלישי בין ארבע לעשר. בילי מסכימה בחוסר רצון, ומנצלת את ההזדמנות לפגישה שבועית עם שני חברים, ג'וש וג'סמין, בין עשר לחצות. בחברתם, ובעזרת מצלמת וידיאו, היא בוחנת את המיניות המתעצבת שלה ללא ידיעת הוריה. מתוך נאמנות למציאות של גיבוריו, הסרט צולם במהלך שנה שלמה, בימי שלישי בלבד.

זה סרטה העלילתי הראשון של סופי הייד, שלפני כן ביימה סרטי מחול והפיקה סרטים של במאים אחרים במסגרת חברת ההפקה האוסטרלית Closer, שמקום מושבה באדלייד והיא מנוהלת על ידי שבעה אנשים כסוג של קיבוץ. בסופו של ראיון הסקייפ שערכתי איתה, ביקשה הייד שאקפיד להימנע מהטיה מגדרית בכתיבתי על ג'יימס. כשהסברתי לה שהשפה העברית הסקסיסטית אינה מאפשרת זאת, היא אמרה שאם כך מוטב שאתייחס אליו בלשון זכר, ואף שלחה לי "מדריך לכלי התקשורת לשימוש במונחי טרנסג'נדר ובשמות גוף".

סופי הייד. צילום: בריאן מייסון
סופי הייד. צילום: בריאן מייסון

מה קדם למה – הקונספט או הסיפור?

"הקונספט היה קודם. מאט קורמק, התסריטאי, אמר שהוא רוצה לעשות סרט על שני אנשים שנפגשים כל יום שלישי, ושנצלם את זה רק בימי שלישי. הוא רצה לחקור את הנרטיב ולבחון אם שינוי בתהליך עשיית הסרט ישנה את הנרטיב. עניין אותנו לעבוד בתקציב נמוך מחוץ למודל העסקי המקובל, ולמצוא דרך לעשות את זה מעניין ולא רק זול. עבדנו הרבה על התסריט, אך כשהתחלנו לצלם היה לנו תסריט רק לשישה שבועות. כל השאר נכתב תוך כדי הצילומים".

ואיך בחרתם בסיפור הזה ובדמויות האלה?

"חיפשנו דמויות שיש בהן הבטחה לשינוי, גם אם הן לא בהכרח ישתנו, דמויות שבוחנות את חוקי החיים שלנו. בהתחלה חשבנו על סיטואציה רומנטית אבל רצינו להימנע מזה, וחשבנו שיהיה מעניין לבחון משפחה, מיניות ומגדר. עניין אותי הרגע הזה כילדה שבו את פוגשת את הוריך כבוגרים, לא רק כאימא ואבא, ואילו יחסים את רוצה איתם. ומנקודת מבטו של ההורה, רציתי לבחון את ההכרה שאתה לא מוגדר רק על ידי היותך הורה. מתי אתה מראה לילדה שלך מי אתה, וכמה אותנטי אתה יכול להיות עם זה".

ליהקתם שחקנים לא מקצועיים. טילדה מלבבת. איך מצאתם אותה ואת עמיתיה?

"חיפשנו בני עשרה לתפקידי בני העשרה. פרסמנו מודעה בפייסבוק והם באו לאודישן שבו ניסינו להכיר אותם באמצעות משחקי תיאטרון. אחרי שהסרט הושלם טילי חתמה על חוזה עם סוכנים באוסטרליה ובאמריקה. לתפקיד ג'יימס רצינו מישהו שאנחנו לא רואים אותו כמו שהוא רואה את עצמו. דל מתייחס אל עצמו כחסר מגדר".

השחקנים השפיעו על התסריט?

"בהחלט. היינו עושים חזרה בימי שישי, דנים בתסריט, ועוד חזרה ביום שני. בחזרות אפשרנו אימפרוביזציה בעיקר לשלושת בני העשרה, והרעיונות שלהם על העולם נכנסו לסרט. טילי ודל מאוד התקרבו. לפני תחילת הצילומים הם נפגשו הרבה, ראו סרטים ביחד ובישלו יחדיו כבילי וג'יימס. טילי אמרה שזה כאילו יש לה כמה אימהות והיא באמת הרגישה שהיא הולכת לראות את אימא שלה כל יום שלישי".

טילי ידעה דברים שדמותה אינה יודעת בסרט, כמו זה שלאמה יש רומן עם אישה?

"נתנו לשחקנים רק את התסריט השבועי שלהם. הם ידעו רק את הסיפורים שלהם שקורים באותו שבוע. רצינו להיות פתוחים לשינויים, ורצינו שהם יישארו בתוך החוויה של הדמות בכל רגע נתון, ולא עם הידיעה שבאה עם הסיפור המלא. טילי ידעה שיש עוד דמות, אבל לא שהיא מאהבת של אמה".

לא חששתם שמישהו יעזוב באמצע הצילומים?

"אם מישהו היה רוצה לעזוב היינו משלבים את זה בתסריט. זה לא קרה, וזו עדות למחויבות שלהם. לרובם זה היה כיף אם כי היו רגעים מאוד קשים. להיות שחקן זו חוויה פגיעה, ולחזור לזה כל שבוע זה קשה".

איך השחקנים חוו את הסרט המוגמר?

"בשבילם זה היה הלם. עשינו פרויקט ביחד, וכמה מהם עדיין לא רואים את זה כסרט. דמויות המשנה יכולות לראות את זה כיצירה שלמה. לאחרים קשה להפריד. הם בשוק מכמה מהר שנה שלמה עוברת בסרט. העריכה נמשכה חצי שנה, וזה היה הרבה יותר קשה וטראומטי מהצילום – לקחת משהו שאת מושקעת בו ולהפוך אותו למשהו שאנשים ירצו לראות. היו רגעים שהרגשנו שנכשלנו, והיינו צריכים להמשיך ולגלות דרך לספר את זה".

שילבתם בסרט קטעי ארכיון מחדשות העולם.

"בהתחלה ערכנו את הסרט בלי קשר לעולם החיצוני. היינו מרוכזים בדמויות והיה חסר ממד של הזמן. רצינו שהצופים יהיו מסוגלים לראות מעבר לזה. זאת חוויה אינטלקטואלית להבין שבזמן שדברים קורים בחיים שלך עוד דברים קורים בעולם, ורק במבט לאחור את רואה את המקום שלהם. אז חיפשנו אירועים חדשותיים שקרו בימי שלישי או הועלו לאינטרנט בימים הללו. אירועים גדולים וקטנים שנתנו לנו פרספקטיבה. את האישה הסינית שנופלת לבור במדרכה תוך כדי שהיא הולכת ברחוב למשל, מצאנו ביוטיוב והתקשרנו לבעלי הזכויות. היינו מוגבלים בתקציב והרבה מהקטעים הם חומר פרטי של אנשים שנתנו לנו אישור.

אנחנו ממשיכים את הרעיון מעבר לסרט. יש לנו אפליקציה בשם '52 ימי שלישי שלי'. מדי יום שלישי טילי מעלה שאלה, כמו 'מתי הרגשת לראשונה כבגיר?', ואנשים מכל העולם שולחים תשובות מצולמות.

"52 ימי שלישי", במאית: סופי הייד, שחקנים: טילדה קובאם־הרווי, דל הרברט־ג'יין, אוסטרליה, 2013. הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה ב־14.6 וב־16.6