"מקווה שאני בפריים" הוא מחווה מוצדקת לחלוצת הקולנוע הישראלית

כשנטעלי בראון אמרה למיכל בת אדם שהיא רוצה לצלם עליה סרט, היא אמרה לה: "עדיף שתשבי ותכתבי פיצ'ר". זה היה הרגע שבו היא ידעה שהיא חייבת לעשות את הסרט. ריאיון

מיכל בת אדם (צילום: יוני המנחם)
מיכל בת אדם (צילום: יוני המנחם)
10 במאי 2017

כשהשחקנית מיכל בת אדם ביימה את סרטה הראשון "רגעים" ב־1979 היו מעט מאוד במאיות בקולנוע העולמי, שלא לדבר על ישראל, והיא פרצה את הדרך לבמאיות שבאו בעקבותיה. על אף הקושי הידוע ליצור קולנוע בארץ, היא כתבה וביימה יותר מעשרה סרטים. רובם זכו לחבטות מהביקורת, והיא בלעה את העלבונות והמשיכה הלאה. "מקווה שאני בפריים", סרטה של נטעלי בראון ("מתמורפוזה", "התליין") שיוקרן בדוקאביב, מתאר באהבה את העבודה של בת אדם על סרט חדש ואת יחסיה עם בן זוגה, הבמאי משה מזרחי, שפסלון האוסקר הדהוי שלו (עבור "כל החיים לפניו", שעשה בצרפת ושזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1977) מונח כלאחד יד על מדף ספרים. בראון מספרת ששורשיו של הסרט בימים שבהם שימשה כמנהלת האמנותית של הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, ששבק חיים ב־2014.

"ההיכרות המעמיקה שלי עם סרטיה של מיכל החלה לקראת הפסטיבל העשירי, שהפך לפסטיבל האחרון. נתנו לה פרס מפעל חיים ולרגל האירוע ישבתי לראות את כל סרטיה לפי הסדר, ונדהמתי. ריגש אותי לראות יוצרת שנגעה בנושאים רדיקליים בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80. בסרטה הראשון 'רגעים', למשל, היא טיפלה בהטרדה מינית – לדעתי ללהק את דן בן אמוץ כמטרידן זה מבריק. המבקרים אז החמיצו את הסאבטקסט הזה".

"התחלתי לקרוא עליה והיה לי עצוב לראות שעברה לינץ' ביקורתי. המחווה בפסטיבל הייתה סוג של תיקון ומיכל ואני מאוד התקרבנו. בינתיים היא החליטה לעשות סרט נוסף ושאלה אם אוכל לעזור לה למצוא מישהו שיצלם את תהליך העבודה. ככה זה התחיל. מיכל עושה הכל – מסדרת תאורה, ארט. נקרעת לשחקנית הכתפייה – היא שולפת מחט ותופרת אותה. היא נוכחת ב־100 אחוז, בשקט ובנעימות. ראיתי את זה ואמרתי לעצמי שאני מריחה סרט. אחרי יום־יומיים שאלתי אותה אם היא רוצה שאעשה עליה סרט תיעודי. ענתה 'אל תבזבזי עליי את הזמן שלך, שבי ותכתבי פיצ'ר'. אמרתי: עם תשובה כזאת בטוח אני עושה סרט".

"הדרייב שלי בסרטים תיעודיים הוא שיש לי אידיאה שמבעירה אותי, ואם אני פוגשת אדם שמתאים לרעיון הזה, נוצרת דיאלקטיקה בין חיים של אדם ממשי לבין הרעיון. הדימוי שהלך איתי במקרה של מיכל זה ז'אן דארק – חלוצה בלי אידיאולוגיה מסוימת שפשוט עשתה את הדברים שעניינו אותה, והדברים האלה לא עניינו את המבקרים ואת הצופים. המבקרים כתבו על 'על חבל דק', סרט על יחסים בין אימא לבת, שהוא לא מעניין. בעיניי זה נושא חלוצי והכרחי כשחצי מהקולנוע זה סרטים על יחסים בין אבות לבנים".

מתוך "מקווה שאני בפריים"
מתוך "מקווה שאני בפריים"

נראה לך שהביקורת הזו נבעה מריבוי של מבקרים גברים?

"בתחילת הדרך זו הייתה באופן חד משמעי ביקורת גברית על קולנוע נשי. היום לא כותבים כאלה דברים. זה לא פוליטיקלי קורקט".

בחרת לא לראיין חברים וחוקרי קולנוע.

"אחד האתגרים היה לפצח את הצורה הקולנועית ולא להשתמש בקונבנציות של הז'אנר הביוגרפי. יש במיכל משהו כל כך ויטאלי שהוא חסר גיל, ורציתי לתפוס משהו מהתנועה הזאת. היא לא אוהבת לדבר על היצירה שלה. יש לי משיכה חזקה לדמויות אאוטסיידריות ומיכל לדעתי היא ילדת החוץ של הקולנוע הישראלי. המיקום הזה, מחוץ למחנה, מאפשר לראות דברים אחרת. זה לא סרט תעמולה אלא ניסיון להתבונן ביוצרת במהלך עבודתה ובאמצעות סרטיה, ולהימנע מ'דיבור על'. קטעים מהסרטים של מיכל ומשה, שחלקם נשענים על סיפורים אוטוביוגרפיים, משולבים בסרט כמו זרם תודעה. הצורה הזאת ניתקה את המחויבות לכרונולוגיה ביחס לאירועים מהעבר ואפשרה התייחסות רק לרגעים מהותיים למיכל וליצירה שלה".

מהרבה בחינות זה גם סרט על משה מזרחי.

"עשיתי את הסרט לאט ולא ברצף, גם כי הייתי בהיריון וילדתי. את העריכה עשיתי תוך כדי הנקה. לאורך תקופה ארוכה קראתי לו 'סרט אהבה' כי חשבתי שהדבר הכי חתרני לעשות היום זה סיפור על אהבה ותיקה ושורשית של יותר מ־40 שנה. קשה להפריד כי הם שזורים זה בזה כיוצרים. מיכל פרצה כשחקנית קולנוע ב'אני אוהב אותך רוזה' שלו, והוא שיחק אצלה בארבעה סרטים. זאת באמת אהבה גדולה, מלאה באינטימיות, חמלה וכנות".

מה בעצם קרה לפסטיבל סרטי נשים?

"כמנהלת אמנותית היה לי חופש לעשות מה שאני רוצה במגבלות התקציב, ועשינו פסטיבל רדיקלי. בשנה שבה קצב הורשע, למשל, הנושא המרכזי של הפסטיבל היה אונס. אחרי עשר שנים עיריית רחובות סגרה את הפסטיבל מסיבות פוליטיות. הם לא נתנו דין וחשבון. אבל הפסטיבל עשה את מה שהיה צריך לעשות. בהתחלה היה זלזול, אבל הוא עורר שינוי מהותי במודעות. עכשיו כמעט בכל פסטיבל סופרים כמה סרטים נעשו על ידי נשים. זה נכנס לווריד ואני מייחסת את זה לפסטיבל, שהעלה את הנושא לסדר היום אפילו שחטף הרבה על הראש שזה גטו. זה היה מין אוקסימורון – את מייצרת את הפסטיבל כדי שלא תצטרכי לעשות אותו יותר".

"מקווה שאני בפריים" יוקרן בפסטיבל דוקאביב, סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (12.5) 16:00, חמישי (18.5) 10:00, שבת (20.5) 19:15, 42 ש"ח