החדש והרע: הוליווד לא מפסיקה לייצר רימייקים מביכים

"חלף עם הרוח", "האזרח קיין", "קזבלנקה" – יש קלאסיקות קולנועיות שלא נוגעים בהן. אז זהו, שלא בדיוק. רב המכר של מרגרט מיטשל זכה ב־1991 לספר המשך שעובד למיני סדרה מיותרת בשם "סקרלט"; את "קזבלנקה" הפכו לשתי סדרות טלוויזיה כושלות, וב־2008 היו דיבורים על כך שמדונה רוצה לעשות רימייק שיתרחש בעירק של ימינו. במקרים רבים זה אכן נגמר בדיבורים (בימינו מדברים על רימייקים ל"פני צלקת", "הציפורים", "הסיפור שאינו נגמר" ו"ריקוד מושחת") או בהפקת טלוויזיה זניחה. אבל מדי פעם מישהו מעז לנסות למכור לנו גרסאות קולנועיות חדשות של סרטים שזכו למעמד מיתולוגי, או לפחות פולחני.

בן חור (2016)

הרומן ההיסטורי של לו וואלאס, שנחשב לספר הנוצרי המשפיע ביותר במאה ה־19, זכה לשני עיבודים קולנועיים שעשו היסטוריה – זה מ־1925 היה ליקר ביותר בתולדות הסרט האילם (והוא עדיין מרשים מאוד), וזה מ־1959 זכה ב־11 אוסקרים (שיא שהושווה רק ב־1997 על ידי "טיטאניק") והתהדר במירוץ מרכבות בלתי נשכח. העיבוד החדש רוכב על גל קולנועי שלישי של אפוסים תנ"כיים, ורוב השמות המעורבים הם מדרג ב' (חוץ מאיילת זורר, כמובן). טימור בקממבטוב ("אברהם לינקולן: צייד הערפדים") אומר שסרטו שם דגש על חמלה ולא על נקמה כמו הסרט המהולל מ־1959, אבל בהתחשב ברפרטואר שלו עד כה קשה לקחת אותו ברצינות. נראה שהחידוש העיקרי ביחס לעיבודים הקודמים יהיה סוסים דיגיטליים בתלת ממד. ה"הוליווד רפורטר", בכל אופן, צופה לסרט כישלון קופתי כואב.

פסיכו (1998)

ב־1998 גאס ון סאנט צילם מחדש (פשוטו כמשמעו) את מותחן האימה של היצ'קוק מ־1960, שנלמד באלפי קורסים לקולנוע. ון סאנט העביר את העלילה לשנות ה־90 וצילם את הסרט בצבע, אבל באופן חסר תקדים הוא שחזר במדויק כמעט את כל השוטים ואת העריכה של היצ'קוק – בתוספת שוט מיותר שבו נורמן (וינס ווהן) מאונן כשהוא מציץ על מריון (אן הייש) – והצמיד לתמונות עיבוד חדש של הפסקול המקורי של ברנרד הרמן. אם ון סאנט ניסה להוכיח משהו, הרי שהוא הוכיח רק שהעתקה לא עובדת. הסרט נחל כישלון חרוץ בקרב המבקרים והקהל, וזכה בפרסי ראזי לבמאי ולרימייק הגרועים ביותר.

עד כלות הנשימה (1983)

סרט הפשע האקזיסטנציאליסטי של גודאר מ־1960 שינה את פני הקולנוע ועדיין מדורג גבוה ברשימות הסרטים הגדולים של כל הזמנים. ב־1983 ג'ים מקברייד החליט שזה רעיון טוב לעשות לו רימייק בקצב הרוק והחליף את פריז בלוס אנג'לס ואת הפילוסופיה בסקס ורומנטיקה. ריצ'רד גיר לוהק לתפקיד הגיבור שמעריץ את אלביס פרסלי, ובשביל האיזון התרבותי המאהבת האמריקאית המרוחקת מהסרט המקורי הפכה לצרפתייה לוהטת. מקברייד התעלם מהעובדה שעלילה ושלמות פסיכולוגית של דמויות לא ממש עניינו את גודאר ויצר סרט שולי, שזכה למעמד של מיני קאלט ויש לו לפחות מעריץ מפורסם אחד – קוונטין טרנטינו.

תשע (2009)

הסרטים של פליני משום מה עוררו ביוצרים אמריקאים השראה להפוך אותם למיוזיקלס. "לילות כביריה" עובד למחזמר "צ'ריטי המתוקה" עם שירלי מקליין בתפקיד הרקדנית/זונה, ומה שיותר מוזר, "½8" – יצירת המופת המציצה אל תוך מוחו של קולנוען במשבר – הפך למחזמר בשם "תשע". על הבמה המחזמר מ־1982 זכה להצלחה, אך כשעובד לקולנוע עם דניאל דיי לואיס ושלל כוכבות (מריון קוטיאר, ניקול קידמן, פנלופה קרוז, ג'ודי דנץ', סופיה לורן, פרגי), התוצאה הייתה פיאסקו מביש, גם משום שהחזרה למדיום שבו נוצרה היצירה המקורית הזמינה השוואות יותר מדוקדקות. כדי להיות קרוב לפליני, רוב מרשל צילם כמה סצנות באולפני צ'ינה צ'יטה שברומא, אבל שום דבר בסרט הזה (כולל המבטא האיטלקי האיום של דיי לואיס) לא עבד.

שבעת המופלאים (2016)

הרימייק המתוכנן עם דנזל וושינגטון וכריס פראט למערבון מ־1960 לא נשמע כמו רעיון כזה מופרך, אבל כל הסיפור התחיל בכלל ביפן. סרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה משנות ה־50 עובדו לכמה וכמה מערבונים, ומעמדם היציב כיצירות מופת (בסקר של המגזין "Sight & Sound" מ־2012 דורגו "שבעת הסמוראים" במקום 17 ו"רשומון" במקום 26 בקרב הסרטים הגדולים של כל הזמנים) לא הפחיד קולנוענים (בהם סרג'יו לאונה הגדול) ששאלו מהם את התבניות העלילתיות הפוריות. "רשומון" בעל ארבעת הנרטיבים הסותרים הפך ב־1964 למערבון "The Outrage" עם פול ניומן, שלא הותיר חותם, אבל "שבעת המופלאים" זכה בקאסט נהדר של קשוחים, ועל אף התחלה צולעת בקופות, אינספור שידורים חוזרים בטלוויזיה הפכו אותו לאחד הסרטים האמריקאיים האהובים ביותר. עוד על גורלה של הגרסה החדשה נדע בסוף ספטמבר.