אוטו דידקטי

חניון אנה טיכו בירושלים מתחיל להתמלא. המגרש העטוף בהיסטוריה מקבל מילוי של הווה כשקהל הסקרנים מתגודד סביב האוטואוכל, שהגיע כחלק מהמסע הירושלמי של עונת התרבות. מצדו האחד של החניון שוכן מוזיאון אנה טיכו, מצדו השני רחוב הנביאים, שנסלל בסוף המאה ה־19 כחלק מהיציאה מחומות ירושלים, וביניהם המבנה שבתחילת המאה הקודמת הוסב להיות בית החולים הדסה. מסביב לפיסות ההיסטוריה ניצבות מפלצות הנדל"ן החדשות שנועדו לאכלס משפחות יהודיות מהנכר שבאות לעיר הקודש לשבועיים בשנה. את האוטואוכל מעטרות טקסטורות המאפיינות את חיי היומיום של ירושלים: סטריפ אחד עם ציורים כחולים נגד עין הרע, עוד סטריפ עם איורי תפוזים, על האחר צילומי גרפיטי של קפה אזחימאן שבמזרח העיר ועוד אחד עם אותיות ערביות מקושטות. הרצועות הצבעוניות הללו, שהודבקו יחדיו, קוראות לקהל שבא ומבקשות ממנו להביט בעיר דרך פרגמנטים שונים וסותרים המזוהים עימה.

איך לכל הרוחות מפרקים עיר לחתיכות קטנות ככה שלא יהיה לטועמים חם מדי בפה? השעה 16:00 ואסף גרניט אוסף את כל צוות המלצרים של מחניודה לבריף שבו הוא מסביר להם על המנה שתוגש היום, "גאדו גאדו" שמה. מגישת החדשות דנה וייס, האורחת היומית, בדיוק הגיעה והיא מספרת בהתרגשות על הילדות שלה ברחוב אתיופיה השוכן על יד הכנסייה, ועל המנה האינדונזית שסבתה הייתה מכינה. "בוטנים, זה סוד הקסם, זה הטעם של הילדות שלי בירושלים, זאת המנה שנגיש היום", והעובדים של מחניודה עומדים סביבה בחולצות לבנות כשליחים שאוחזים באחריות בחוויותיה. סבתה של וייס, הולנדית שגרה באינדונזיה, הביאה עימה את הריחות והטעמים מהמזרח הרחוק היישר אל לב לבו של המזרח התיכון, וממש עוד רגע ייפתח חלון הרכב, שעוצב בהשראת משאיות האוכל האמריקאיות, ומתוכו יוגשו המנות באריזות חד פעמיות.

שלושה חסידים עוברים בצעדים מהירים מעבר לכביש ומשתדלים שלא להביט, סטודנטיות לאמנות מתקרבות, שני חברים מהשכונה מתיישבים על השרפרפים ואישה מבוגרת ניגשת בהתרגשות אל וייס, מספרת שהייתה שכנת המשפחה. הקהל הזה, שמורכב ברובו מחלקיקי ירושלים, לא בא כי היה רעב למנה במחיר עלות וגם לא בא להתנסות בחוויה קולינרית מרתקת. אנשי השכונה הגיעו כי בלעדיהם לא היה ניתן לקיים את המיצג האמנותי הזה, שעושה דה־ קונסטרוקציה לירושלים על כל מרכיביה.

"נתתי לאסף העתק של ספר הבישול שאמי איירה למשפחה, וביחד בחרנו את הגאדו גאדו שסבתא שלי הייתה מכינה לנו", מספרת וייס. המנה, מעין סלט ירקות אקזוטיים על האש שמוגש על נודלס עם או בלי עוף, כמעט מוכנה, וריחות חלב הקוקוס והבוטנים שמילאו את בית משפחת וייס בימים ההם מציירים את השכונה מחדש. גרניט בעל הכתפיים הרחבות מצטופף בתוך המטבח הצר והכלל לא מאולתר, ומוודא שהכל מוכן. בתוך החלל המוקפד הזה, שנראה מבפנים כמו מטבח של מסעדה אמיתית רק במידות קטנות, נמצאים עוד שני טבחים וגם וייס שאמונה על השירות וההגשה. מאוחר יותר יצטרפו אליה גם ילדי המשפחה, והחלון ייראה כאילו היה זה החלון של מטבח ביתה. המתח מגיע לשיאו כשהמנהל האמנותי של האירוע, איתי מאוטנר, מכריז על תחילת החגיגות. ההכרזה הזו, שזוכה לקול תרועת הילדים שבקהל, מסתיימת בג'ינגל חגיגי שהולחן במיוחד לטובת המאורעות, וממש כמו בכל אוטו גלידה, מסמן את הגעתו של האוטואוכל לשכונה. "האוטו הזה בא לספר סיפור", מסביר מאוטנר, "הרעיון הוא לחבר דמות, סיפור ומקום, ולהגיש לקהל".

הג'ינגל מסתיים ומתחיל להתנגן פלייליסט שהוכן על ידי וייס. הוא כולל בעיקר להיטים משנות ה־80 ומצליח להוסיף עוד אספקט לחוויה. התערוכה הניידת מצליחה לתת נופך שורשי לחוויה על אף היותה ניידת, ולארוז בקופסת טייק אוויי זיכרונות של דמויות ירושלמיות. בכל יום מארח גרניט דמות אחרת ואת הסיפור שלה הם מספרים באמצעות המנה והחלל שבו מתייצב הרכב. בין האורחים שמות כמו ג'קי לוי שהתארח במפלצת שבקריית יובל בשבוע שעבר, ועתידים להשתתף גם אלרן שרפלר (עזורה), כאמל השלמון (טורקיז), שפרה קורנפלד, רובי ריבלין ועוד. שמות האורחים והמיקום יישארו סודיים וייחשפו מדי יום ביומו באתר האירוע. כיאה לירושלים, המנות שיוגשו במהלך הפרויקט יהיו כולן כשרות, ליהודים ולמוסלמים, והאוכל שיישאר בסוף היום יועבר לבתי תמחוי. "רצינו להגיע גם למאה שערים", מספר אריאל אדירם מפיק האירוע, "אבל ההחמרה על הכשרות שם הערימה עלינו קשיים".

התריס של הרכב נפתח והתור רק הולך ומתארך עד תחנת האוטובוס שברחוב הנביאים, אך נראה שלאנשים יש יותר סבלנות כשאין לחות שתפריע. כל אחד מקבל את המנה שלו ומתיישב על מחצלת או שרפרף על יד חברים, ובעוד הילדים מתרוצצים, נופלים ובוכים, וכלבים מלקקים שאריות, והאוטובוסים עוברים, והמלצרים צוחקים, והבנות מבצלאל מצלמות ומעלות לאינסטגרם, והחסידים מסתקרנים, וכולם טועמים, מאזינים וצופים – הבניינים והאבנים עומדים על תלם, וסביבם מתחיל להיווצר הפסיפס שאליו נראה שמאוטנר כיוון.

המסע של הפרויקט האמנותי־קולינרי־חברתי מתועד בבלוג יומי על ידי הילה אלפרט, אסף גברון והדיי עפאים, שכותבים בכל ערב במילים מרגשות את חוויותיהם האישיות מהאוכל ומהאנשים. לצד הבלוג מוצגים סרטי וידיאו מרהיבים של ההכנות לקראת הגשת המנות ועל פני התמונות הצבעוניות פזורות נקודות שכאשר לוחצים עליהן הן מתחברות לכדי ציטוטים נבחרים של הדמות. כך למעשה מקבלים את הסיפור השלם. המתכונים, הסיפורים, המפגשים והטעמים יונצחו בספר־אוכל שיראה אור לקראת העונה הבאה. המנה שהכינו וייס וגרניט הייתה טעימה, אפילו טעימה מאוד, אבל בשורה התחתונה לא הטעם הוא שמשנה. הרי לא לשם כך הגענו. באנו כי נועדנו להיות חלק ממערכת יחסים עם מקום ועם אנשים, והאוכל הוא רק עוד דרך לספר את הסיפור של העיר המורכבת הזאת.