אין לנו על מי לסמוך

ספרו של בן כספית "חמקן - אהוד ברק, הסיפור האמיתי" הוא לא רק כתב אישום חריף נגד שר הביטחון לשעבר שפועל ממניעים אישיים בלבד, אלא קריאת השכמה לציבור שסומך על הצמרת השלטונית שלו. בראיון גלוי לב מספר כספית על האכזבה מברק, על הקשיים של נוחי דנקנר ב"מעריב" וגם על החבר עמנואל רוזן

בן כספית. צילום: איליה מלניקוב
בן כספית. צילום: איליה מלניקוב
22 באוגוסט 2013

את בן כספית אני פוגש בבית הקפה Buy the way בצומת רעננה, בשעת לילה. לא בדיוק הלוקיישן הלוהט ביותר שאפשר לדמיין, אבל האווירה תוססת. אולי מכיוון שבשעה זו אין יותר מדי אפשרויות בילוי בשרון.

כאן יש טריק חדשני: אתה מזמין בקופה ומקבל מעין אזיקים אלקטרוניים, מהסוג שנאסר על מקומות להצמיד למלצרים שלהם, שרוטטים בחמת זעם הבהובית כשההזמנה שלך מוכנה. זה נוח לכספית, שהחל לקיים כאן את פגישותיו. "המלצר לא מנג'ס", הוא מסביר, בין שאר הסיבות, את משיכתו למקום; הוא הרי נפגש עם כל מיני אנשים שעדיף שלא ינג'סו להם בזמן שהם מדברים. בית הקפה הזה, במקרה או שלא, מוזכר גם בספרו של כספית,"חמקן – אהוד ברק, הסיפור האמיתי" (הוצאת זמורה־ביתן) ומתואר כ"זירת הפשע", שבה נפגשו אשת הרמטכ"ל רונית אשכנזי עם בועז הרפז, לצורך החלפת מידע.

אולי, מעבר לעניין הנוחות, הוא התאהב קצת גם בהיסטוריה התככנית של המקום, שמוסיפה קצת סקס־אפיל לבית קפה מואר מדי בתחנת דלק גדולה. ביציאה כספית מסתכל סביב על האנשים שממלאים את המקום ואומר "תראה מה זה, הכל קורה כאן". אולי זו התפעלות מאטרקציית הבילוי המקומית, אבל אולי זה גם רמז – הכל קורה כאן וככה זה קורה; לא בהיחבא, לא באזורי תעשייה חשוכים ובגנים ציבוריים אפלים, אלא במקום מרכזי תחת אורות ניאון שלא מסתירים אף תו בפרצוף.

במקומות כאלה, שרבים מהם מוזכרים בספר, נפגשים כל מיני אנשים להעברת מידע שלא אמור להיות מועבר, מחליטים החלטות שלא אמורות להתקבל וקובעים מסלולי התנהלות שמשפיעים על המדינה כולה. כאילו המסר של כספית זועק שהוא שם זרקור גדול על אזור מואר ממילא, על דברים שקורים מבלי שאיש בכלל טורח להסתירם. הרבה דברים בספר כבר ידועים, אבל חיבורם יחד – לצד ירידה לפרטי פרטים, שנועדה כנראה להוכיח את מהימנותם – עוצמתי ומהדהד. כספית החל לכתוב אותו בתחילת 2011, כמה חודשים אחרי שנחשף קיומו של מסמך הרפז ב"אולפן שישי" בערוץ 2. "בהתחלה חשבתי שאני כותב על הפרשה הזו", הוא משחזר, "אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שאני כותב על אהוד ברק. זו לא הייתה החלטה – הבנתי את זה. זה יותר גדול מהפרשה. הפרשה בסוף, בדפי ההיסטוריה, תירשם כאנקדוטה. הרמטכ"ל? העוזר שלו? זה קשקושים. הדמות של ברק עדיין לא פוצחה ואני מתיימר לפצח אותה. לא עד הסוף, הבאתי רק חלק קטן מהמעללים שלו. אבל זו הייתה המטרה שלי".

ברק הוא התפוח הרקוב

הספר מתרכז אמנם בפרשת הרפז, ומתוקף כך ביחסיהם העכורים של שר הביטחון והרמטכ"ל בשנים 2007־2010, אבל כמו פרפרי עש מסביב לנורה מתקבצים להם סיפורים על גבי סיפורים, שאמורים לשרטט את דמותו של ברק כפי שכספית רואה אותה: תככן, תאב כוח, חסר נאמנות, תוקע סכינים בגב. אדם שלהחלטותיו אין קשר כמעט לטובת המדינה. לפי כספית, ברק תמיד מּונע משיקולים אישיים צרים, שמובילים לקטסטרופות צבאיות ולמדיניות חסרת תקדים, שלאחריהן האיש פשוט נעלם ונגוז לו, פוטר עצמו מזעמו של הציבור, ולכן השם – "חמקן".

ברק הוא אולי דוגמת קיצון, אולם באופן כללי עדיף לא לקרוא את הספר אם בא לכם להמשיך להאמין ביכולתה של הצמרת הביטחונית והמדינית במדינה. קשה להאמין שכך מתקבלות החלטות בישראל. קשה להאמין עד כמה אינטרסים אישיים הזויים מדריכים את האופן שבו נקבע עתיד המדינה. כך למשל התיעוב של ברק לאשכנזי הוביל במידה רבה לסיומו של מבצע עופרת יצוקה. לא שיקול ביטחוני, לא ראייה לטווח ארוך, אלא עצם העובדה שהרמטכ"ל חשב דבר אחד עוררה תגובת התנגדות אוטומטית של שר הביטחון. "ברק החליט להתעלם מהתוכניות המפורטות שהוכנו ואולי גם מהאינטרס הביטחוני של תושבי הדרום והמדינה", כותב מפורשות כספית בספר, "מה שהיה חשוב לו באותם ימים היה הסקרים. הוא רצה להתרומם קצת ולברוח. שלא תתרחש הסתבכות. לכן החליט, על דעת עצמו, לתמרן את הממשלה, את צה"ל, את המדינה, להפסקת המבצע".

זה גנון.

"אני חולק עליך. אני מבקר הרבה בגנונים ובגני ילדים כי יש לי ילדה בת 5 וילדה בת 3, ויש שם תמימות שכאן אין. יש כאן מציאות ביזנטית, כוחנית, אבל גם בתוכה ברק מבודל. זה עשה ככה, ההוא עשה אחרת, אבל ברק זה יצור אחר. אשכנזי עשה טעויות וחטף עליהן – אצל מבקר המדינה, בציבור, בספר שלי – אבל בסופו של דבר אפשר להגיד שמה שעמד לנגד עיניו זה טובת המדינה. ברק לא. ברק זה התפוח הרקוב. הוא איש מסוכן, ואני מלקה את עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הדברים האלה".

אתה מסיים את הספר בטענה שהוא נכתב כדי שבפעם הבאה שברק חוזר נהיה מוכנים, אבל בעצם אפשר היה לחשוב שזה ספר שנועד לנקות את שמך אחרי שהשתתפת בהחזרתו למערכה הפוליטית ב־2007, אחרי מלחמת לבנון השנייה.

"אני לא צריך ניקוי. לא הסתובבתי בעיר עם הצלב הגדול של ברק על כתפיי. להפך: אני כבר ארבע־חמש שנים נתפס כאויב הכי גדול שלו. יש כמה עיתונאים שעדיין בטוחים שייצא להם משהו מברק. מה שכן, אולי הייתי צריך ניקוי מצפון אחרי שנתתי בו אמון פעמיים. אחת הבעיות שלי במקצוע, ואף אחד לא מושלם, היא שאני תמים. קל לעבוד עליי. גם בהתנהלות שהיא לא עיתונאית". אתה מדבר על שליחות בכתיבת הספר, אבל אתה בוודאי יכול להבין קורא שאומר לעצמוזה נראה כמו מסע נקמה אישי. "לא. אף אחד לא אמר את זה. נדמה לי שהיום או אתמול קיבלתי מייל מקורא שלא מכיר אותי בכלל…", הוא מוציא את הטלפון, מוצא את המייל ומצטט: "בדרך כלל פרשנות הניתנת לספר במחוזותינו דורשת לשאול מי כתב את הספר ומה היה הרקע להחלטתו. נדמה לי שבמקרה שלך לא היו טענות כאלה, ועל כך תבורך".

"חמקן" ספרו של בן כספית
"חמקן" ספרו של בן כספית

אבל דווקא היו טענות כאלה. בניהו, שיוצא צדיק יחסית בספר, הוא חבר שלך.

"הוא יוצא מצוין בספר והוא לא חבר טוב שלי. אבי בניהו יוצא טוב בפרשה, בעיקר כי הוא לא ידע על קיומו של המסמך, ולא בזכות עצמו. ביחסיי עם בניהו אין שום דבר מעבר לרגיל. אני בחרתי בספר בטובים וברעים היחסיים. אפשר להסיק מהקריאה מי שיתף איתי פעולה ומי לא, וזה בתקופה שאני לא יכול אפילו להתקרב לקריה כי שר הביטחון ואנשיו, מראש המטה ודרומה, מטילים אימה ופחד וטרור אמיתי על כל הצבא שלא לדבר איתי. תפקדתי במציאות בלתי אפשרית, נפגשתי עם אנשים בדירות מסתור אחרי חודשים של תחנונים. ובניהו לא התבייש, כל דבריו אומתו ונבדקו, וכן – אני אוהב את דמותו, הציוני השמנמן, מערבב־העל. ויש לי הרבה ביקורת גם עליו. היתרון שלי הוא שאין לי מה להסתיר. אין לי סודות. אשתי טענה שנכנסים לנו למחשב ורואים את הספר, ואמרתי 'מצוין. אני הולך לפרסם אותו, שברק ידע מראש'".

פרצו לך למחשב?

"כמעט בוודאות. עושים את זה לכולם. אני לא יודע מטעמו של מי. הרי יוני קורן (ראש מטה לשכת ברק בתקופה הרלוונטית, המוזכר מאוד לרעה כדוברמן של ברק בספר – י"א) התלונן שגונבים לו חומרים מהמחשב. התזה שלי בספר היא שגנבו את המסמך ממחשבו".

גם הרדיפה שלך אחרי נתניהו נתפסת כאישית.

"ההאשמה הזו כל כך מטומטמת, לא רצינית, נטולת ביסוס. היא קיימת רק בחוגי טוקבקיסטים ימנים שחבל שאתה נגרר אליה. תעשה משאל בין שרי הליכוד וכולם יגידו לך שזה לא כך. הייתי פעיל ליכוד, אבא שלי גדול מעריצי נתניהו ולא יעזור לי כלום…".

אתם רבים על זה?

"המון. בכל פעם שאני כותב טור נורא על נתניהו, אבי כותב לו התנצלות. אני גאה שאני מוביל עם רביב דרוקר את נושא שרה נתניהו והשפעתה על חיינו והסכנה שבזה. זה גרם לי להיות מוקצה מחמת המיאוס בלשכת נתניהו. להפוך את זה לשנאה זה אידיוטי וילדותי. אני לא מערב שנאה בעבודה הזו. זה לא ראוי לתגובה ואני מצטער שבכלל הגבתי. אני חוטף מימין ומשמאל. זה מוכיח לי שאני בסדר".

ניר חפץ התנהג כמו פריץ

הספר מזגזג מסיפור לסיפור, קופץ משנה לשנה, חוזר על דברים כמה פעמים. אין כאן משנה סדורה של פרשה וגם לא של דמותו של ברק"אני מקבל על הספר תגובות מדהימות שלא חלמתי שאקבל, וגם הערות. השתיים המרכזיות הן על הקפיצות ועל החזרות. הכל מכוון. אין דבר כזה 'ברק כרונולוגי'. אין חיה כזו. כל דבר קשור לשני ולכן זו לא ביוגרפיה. אני לא הולך לפי תאריכים, אלא לפי נושאים. קופץ ארבע שנים קדימה ושבע שנים אחורה. הקורא אינטליגנטי והוא יעמוד בזה. לגבי החזרות, מדובר בבן אדם שדומה לתמנון, שהכל אצלו קשור וצריך להראות את הפתולוגיה של ההתנהגות.

כל מקרה הוא תא גזע: יש בו הכל. אז אם יש פרשה שקשורה למשהו אחר, אני רוצה להבהיר את זה, להזכיר שוב. פה דווקא לא סמכתי על הקורא". זה קורה לכספית לא מעט, שמשפט אחד שלו קצת מתנגש עם מה שהוא אמר קודם. הוא עצמו מזכיר את "כל אנשי הקמפיין" של ענת גורן, סרט תיעודי שבו צולם גדעון סער מעניק לו תדרוך טלפוני שלאחריו כספית עלה לשידור וחזר אחד לאחד אחרי הדברים שסער אמר. "הוא עשה לי נזק גדול", אומר כספית, וממש שנייה לאחר מכן הוא טוען ש"תמיד התגאיתי בפריים הזה ואני עדיין מתגאה בו".

מה פתאום גאה?

"רק מי שלא מבין חושב שזה לא בסדר. זו עבודת הפרשן: הוא קם בבוקר ועושה ארבעה־חמישה טלפונים ומקבל מידע ואומר אחר כך את מה שהוא חושב שנכון".

אבל הוא לא משתמש במילים המדויקות של הפוליטיקאי שאותו הוא אמור לסקר.

"הוא אומר מה שהוא חושב שנכון. אתה יודע כמה פעמים בטורים שלי אני משתמש בציטוטים? אם זה קולע לדעתי, אני כותב את זה. אז חשבתי שמה שסער אמר נכון". כספית קצת מזגזג גם כשהוא מדבר על "מעריב". רגע אחרי שהוא טוען שהוא נשאר בעיתון בתקופת ניר חפץ כי "אני שם 27 שנה, לפני חפץ ולפני דנקנר ולפני נמרודי אפילו", ושאפילו עם שלמה בן צבי, הבעלים החדש, הוא הסכים להישאר – הוא טוען שהוא השתוקק לעזוב את העיתון ושרק במהלך תקופת דנקנר הקצרה (אך הסוערת) הוא התפטר פעמיים, אך דנקנר באופן אישי משך אותו בחזרה.

כמה נוח היה להיות פרשן פוליטי ב"מעריב" של ניר חפץ?

"אני מאחל לשונאיי נוחות כזו כל חייהם. זו הייתה טרגדיה וטראומה. יותר משהוא עשה נזק ל'מעריב' הוא עשה נזק לעצמו – האיש לא יוכל יותר לדרוך בתפקיד בתקשורת. אני לא תמים ולא מתייפייף ולמו"לים יש אינטרסים. כשדנקנר קנה את 'מעריב', אמרתי 'אין מה לעשות, התחקיר הבא על סלקום כנראה לא יהיה ב'מעריב', אבל לא יסגרו לי או ליהודה שרוני (הכתב הכלכלי הבכיר של 'מעריב' – י"א) את הפה'. המו"ל העצמאי עובר מן העולם וצריך להתרגל למציאות פחות אידיאלית. זה מה שכתבתי אז וקיבלתי את ניר חפץ. לפחות פעמיים הגעתי עם העניינים מולו עד לנוחי עצמו, שזה איש שאני מכבד עד עכשיו, אף שהוא הרוויח את סבלותיו ביושר. הוא לא איש רע".

חפץ איש רע?

"אני לא בוחן כליות ולב להגיד אם הוא רע, אבל ניר חפץ לא יכול להיות עיתונאי אחרי ההתנהגות ב'מעריב': מאמרים שנעלמים, התנהגות אישית איומה. המילה 'נרמסים' היא מילה שצריך לעשות בה שימוש רב: כל מי שהרים שם ראש – נרמס. אותי דחקו פה, דחקו שם, אבל הייתה שם התנהגות של פריץ. קרנף בחנות חרסינה".

כשאנחנו מדברים על התחנות בחייו המקצועיים ("היציאה מ'מעריב' הייתה נס", הוא אומר ומפליג בתשבחות ל"סופהשבוע" ולמו"ל אלי עזור שהוא "מלאך שנשלח משמים לשמור עליי"), אנחנו מגיעים גם לתוכנית הרדיו שלו ב־fm103 ולעמיתו של כספית, עמנואל רוזן. "אני בפוזיציה בלתי אפשרית", הוא מסביר, "אומרים 'איך כספית ידע ושתק?'. לא ידעתי ולא שתקתי. ידעתי שעמנואל מתחילן, אבל לא ברמות של מה שפורסם. מעולם לא התלוננו עליו בפניי ולא העליתי על דעתי שלמקומות כאלה זה הולך. זה כואב לי, לראות מה קורה לקריירה מפוארת כזו, ואני גם לא בטוח שהמסע התקשורתי שהתנהל לו על הראש היה מידתי. אבל זה אופייה של התקשורת. בשלב מסוים כתבתי מאמר, כדי להסביר שלא ידעתי ושכבר הרבה מאוד שנים אני לא יודע על עמנואל שום דבר. לא רבנו, אבל החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. אני שמח שגנזתי את המאמר, כי אני באופיי לא מתנער מאנשים, בטח לא כשהם במצב שהוא נמצא בו. אני מקווה שלא יהיה כתב אישום, זה יוריד לי אבן מהלב כמי שמכיר אותו מגיל 16. גם אז זה לא יסתיים – התיק הפלילי ייגמר, ויישאר התיק הציבורי. הוא בטח ידבר ונראה מה יהיה לו להגיד".

חמקן
חמקן

ברק עצמו, האיש שלשמו נתכנסנו, לא מחכה. הוא כבר הספיק לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים שלך ולברוח שוב מהמערכה. טרף לך את הקלפים עם הפרישה שלו.

"הלוואי שכל החיים הקלפים שלי ייטרפו ככה. אל"ף, הוא שיתף פעולה עם כותרת הספר, כמו בא להמחיש – הנה חמקתי שוב. הוא יוצא לנו מהפריים, ואז חוזר. הסטטיסטיקה מדברת במקומי. בי"ת, בדילמה בין המשך כהונתו של ברק כשר ביטחון ותמלוגים על הספר, אני מעדיף שייצא ומצדי שלא יימכר עותק אחד. לא כתבתי סתם שזו עבודה למען הציבור. לא קיבלתי עדיין שקל ואני לא יודע כמה אקבל. זה לא יהיה כסף גדול, זה לא יכסה את ההוצאות. זו שליחות". בסוף אומר כספית שהוא מתפלא עד כמה הספר מוכר היטב אף על פי שברק כבר אינו שר ביטחון, "אבל אם הוא היה שר, כבר הייתי ב־40 אלף עותקים".