וריח המלוח

ושוב נפתח בחידה השבועית לילד: מה המשותף לבייגלה, פופקורן, זיתים, דגים מלוחים ופרינגלס? עניתם נכון. כולם נשנושים שמחוסלים במהירות לצד בירה. המשותף לכל המאכלים הללו הוא כמובן היותם מלוחים. במשך שנים רבות שאלו עצמם שתיינים ברחבי העולם מאיפה נובע הדחף הבלתי נשלט לבליסת מאכלים מלוחים לצד האלכוהול. ובכן, התשובה פשוטה למדי: שתיית אלכוהול משחררת לכליות הורמון שגורם לגוף לייצר כמויות גדולות של שתן. ההורמון הזה משוחרר כיוון שהגוף מעוניין להיפתר מהאלכוהול שבדם במהירות הגבוהה האפשרית. ייצור גבוה של שתן בכליות גורם מצדו לדחף נוסף שלא קשור לאלכוהול באופן ישיר; מכיוון שההשתנה משחררת מהגוף כמות גבוהה של מים ומלחים, הגוף חש צורך להחזיר אותם בדמות שתייה מרובה ואכילה של מלח. כך נוצר מעגל קסמים אינסופי שגורם לשתיין לשתות ולאכול יותר, מה שגורם לו להשתין בכמויות מוגברות.

זהו, אם תרצו, מעין וריאציה שתיינית מתוחכמת לחוק השלישי של ניוטון אשר גורס כי "גוף המפעיל כוח כלשהו על גוף אחד, הגוף השני מפעיל על הגוף הראשון כוח השווה בעצמתו אך מנוגד בכיוונו". אם לא הבנתם את המשפט האחרון, לא נורא. זה אומר שאתם ממש בסדר. אפשר לפשט את זה ולהשתמש בחידוד האנגלי הידוע: "מה ההבדל בין בירה לשתן? – בסך הכל חצי שעה". בנקודה הזו מתבקש לשאול את שאלת השאלות: מדוע לא מייצרים מראש את הבירה כשהיא מלוחה? כך היינו מונעים מעצמנו אלפי קילוגרמים מיותרים של חטיפים חסרי תוחלת. ובכן, מתברר שאנשים חכמים מאיתנו כבר חשבו על הרעיון הגאוני הזה. בישראל משקאות אלכוהוליים מלוחים הם לא עניין מקובל, אך באזורים מסוימים של העולם הם הסטנדרט.

הנציגה המקסיקנית – מרגריטה:

המדינה שהכי מזוהה עם משקאות מלוחים היא כמובן מקסיקו. את הקטע של טקילה ומוחיטו עם מלח כולנו כמובן מכירים, אבל מי שפחות ידועה במחוזותינו היא המיצ'לאדה (Michelada). על פניו זה נשמע כמו משקה שיכורניקי בלתי אפשרי: בירה בהירה שמוסיפים לה מיץ עגבניות, ליים, טבסקו, סויה ומלח – מעין עיסת בלאדי מרי על בסיס בירה. מקור השם הוא במילה  Chela – הכינוי המקסיקני העממי לבירה, ובמילה Mix. יענו בירה מעורבבת. המראה המרתיע לא מונע ממנו להיות טעים בטירוף, בתנאי שמתקינים אותו כהלכה. במקסיקו המיצ'לאדה הוא אחד מהמשקאות הפופולריים ביותר, ולאחרונה הוא אף פרץ מחוץ לגבולות מקסיקו והתחיל לכבוש בסערה את ארצות הברית. כמעט כל חברות הבירה החשובות באמריקה, דוגמת מילר ובאדווייזר השיקו בשנים האחרונות גרסאות מוכנות למיצ'לאדה בדרגות חריפות ומליחות משתנות. עכשיו נסו לדמיין גרסה משלנו של מכבי עם חריף ועמבה. מישהו מכן להרים את הכפפה?

צ'ייסרים:

כמו לשתות ישר מגזע העץ. "עוג אלון". צילום: כפיר צ'רבי

בירה מלוחה עדיין אין לנו בארץ, אבל בירה שמיושנת בחביות עץ כבר יש, ואפילו טובה מאוד. בשנים האחרונות נעשו כאן כמה ניסיונות מעניינים לשלב בין טעמי בירה לבין טעמי העץ. כאלה הם למשל הפורטר אלון של מבשלת הנגב והווינטר אייל של שפירא – שתי בירות מוצלחות שבתהליך העשייה הושרו בהן שבבי עץ אלון. אבל נדמה שהניסיון הנועז והיומרני ביותר הוא של מבשלת רמת הגולן. בחודש שעבר הושקה בסדרת עוג הנהדרת של המבשלה הבירה "עוג אלון". במקרה הזה הלך הברומסטר עומרי זילברמן הלך עד הסוף כשהחליט להתסיס את הבירה, בסגנון דאבל בוק, בחביות עץ אלון צרפתיות, וליישנה בחביות עץ אמריקאיות, ממש כאילו היה מדובר בשרדונה משובח. התהליך היקר הביא לתוצאות מרשימות. העוג אלון היא בירה טעימה ומורכבת בצורה בלתי רגילה, הכל עם הניקיון והקריספיות המוכרים שמאפיינים את המבשלה. 8.5 אחוז אלכוהול. מחיר מדף: 16.5 ש"ח

"יש שיקראו לזה six-pack. אני קורא לזה קבוצת תמיכה" (הומר סימפסון)