באג במערכת

במקום לברוח לכניעה או להכחשה, חברי להקת סיסטם עאלי מביטים למציאות בעיניים ומחזירים מאבק דרך המוזיקה

סיסטם עאלי. צילום: דודי דיין
סיסטם עאלי. צילום: דודי דיין
15 באוגוסט 2013

 

להקת סיסטם עאלי התגבשה בעג'מי בתוככי מקלט ציבורי. זה היה לפני קצת יותר משש שנים, על רקע מאבק עבור זכויות דיור ונגד פינוי והריסה של בתים ביפו ובדרום תל אביב. "ההופעה הראשונה שלנו הייתה על גג המקלט ובעקבות המאבק", נזכר נטע וינר, סולן ואקורדיוניסט, "אז הבנו שאנחנו להקה ושיש לנו סיבה לצאת לעולם". וינר הוא עשירית מאותה להקה־קהילה מעורבת שלא סותמת את הפה ומבקשת להיות קול עבור מי שלא זוכה לדבר. סיסטם עאלי, שם קוד ל"תגבירו את הרמקולים", מבליטה את האמת הטעונה שלה עם היפ הופ מחאתי ולא מתחסד בבליל שפות – ערבית, עברית, רוסית ואנגלית. הלהקה מורכבת מקולאז' של זהויות ונהנית מהשפעות של רקעים שונים בטווח גילים של 23־31; לונא אבו נסאר (שירה, גיטרה), יונתן קונדה (שירה, גיטרה), מוטי בן ברוך (תופים), יהונתן דיין (בס), ליבה נאמן (כינור), והראפרים – מחמד מוגרבי, מחמד אגואני, אמנה ג'רושי ואנבר סייטיברגימוב. בין כנאפה לבורקס ומתוך ערמות הדיכוי שהצטברו ברחובות, הם יצאו לסיבוב הופעות זועם; בבית ספר בג'סר א־זרקא, במשחטת רכב ברהט ובערים מעורבות. בשבוע שעבר הם סימנו נקודת ציון נוספת כשעלו לבמת הבארבי עם מופע השקה רדיקלי לאלבום הבכורה שקרוי על שמם ונשמע כמו חליצה של בקבוק תבערה. "הוצאת האלבום התאפשרה באמצעות פרויקט גיוס הכספים הדסטארט", מסביר וינר, "בזכות תרומות מאנשים שהאמינו בנו וקנו את האלבום מבעוד מועד".

הרושם המיידי מהאלבום הוא שסיסטם עאלי ויפו הולכים ביחד כמו סיגריה וקפה.

וינר: "חלקנו נולדו ביפו ואחרים היגרו לפה בגיל צעיר – אבל כולנו מצאנו בה את הבית. הקשר בין הבית לבין המוזיקה שלנו הוא קריטי – יפו היא עיר עם עבר תרבותי־מוזיקלי עשיר, אבל גם עם הרבה כאב. העיר מצולקת מהרס של מחיקה, של השתקה, שמתקיימות עד היום. יש פה מגוון רחב של זהויות שמוליד מאבק בין השפות על הקיום שלהן בעולם – כל זה נכנס ישירות לכל ביט וטקסט שלנו".

איך תשעה אנשים יוצרים בארבע שפות מבלי להתבלבל?

קונדה: "הרעיון הוא דווקא כן להבליט את המקום של הבלבול, לערער על הסדר הקיים כדי לנסות וליצור סדר חדש, שונה".

איך מחליטים איזו שורה תושר באיזו שפה?

מוגרבי: "זה כמו לתבל אוכל – קודם כל מאזינים לטקסט שהאחר מביא, בלי לשפוט. אני לא מבין רוסית למשל, אז אני מקשיב למשקל ולצליל של המילים. מתרגמים לי את הטקסט ואז כולנו מתייעצים". וינר: "אנחנו לא מנסים לשמור על סימטריה. יש לנו שירים שהם רק בערבית, יש שירים שבהם הרוסית יותר דומיננטית – אין נוסחה".

קונדה: "אין לנו רצון ליישב סתירות, להפך. יש הרבה מחלוקות בינינו על עמדות וטקסטים ורצון חריף להגיב על דברי האחר. הכל בדומה למציאות – שהיא לא סימטרית בשום אופן".

רגע, אז סיסטם עאלי זו ברירת מחדל מכורח המציאות או שזה חזון?

וינר: "גם וגם. זו ברירת מחדל כי הקיום שלנו נובע ממאבק והוא רחוק מאוד מאוטופיה, אבל זה גם חזון. זה כמו ההבדל בין זעקה של מחאה קיימת לבין כניעה מתמדת – המתח בין שני הדברים האלו הוא בדיוק מה שמכונן את המוזיקה שלנו".

הפעילות האקטיביסטית־יצירתית שחיברה בין חברי הלהקה וטוותה את תחילת דרכם המוזיקלית התרחשה בין כתליו של מרכז חינוכי לנוער ביפו שנסגר תוך זמן קצר על ידי העירייה. חברי סיסטם עאלי מצאו פתרונות חלופיים בבתי ספר ובמסגרות שאפשרו להם לצאת מגדרם, עד שעיריית בת ים סידרה להם חלל בבית "ארט פקטורי". "אחרי חמש שנים של חיפוש ושל עבודה קשה הוקם 'בית סיסטם עאלי'", מספר קונדה, "יש בו מרכז מוזיקה, חדר חזרות ואולפן".

חוץ מהבית, מה בכל זאת שומר עליכם ביחד?

מוגרבי: "לכולנו יש הרבה מה להגיד. יש בינינו המון אהבה ואנחנו מסתכלים זה על זה בגובה העיניים". קונדה: "יש הרבה קושי ופחד בהתמודדות עם השוני בינינו במציאות וזה קיים גם בלהקה, אנחנו לא מנסים לעקוף את זה. אנחנו לא בונים גשר כדי להנעים את המציאות הבעייתית – אין גישור כי גם אין פשרה. התנאי הוא שכל אחד יביא את ה־100 אחוז שלו ואז אולי נצליח לבנות משהו שכולם יכולים לחיות תחת קורת הגג שלו".