מסעדת אולה: החובבנות היא חלק מהחוויה

מסעדת אולה, שנפתחה בקיץ בין מטח טילים למטח טילים, שוכנת על גדות הטיילת בואכה יפו. בגלגולה הקודם, האני ביץ', הייתה זו מסעדת חוף טיפוסית שכמוה פזורות רבות לאורך חופינו. האני ונלי מפעילים את המקום זה יותר מעשור ובוודאי סיפקו תפאורה לאלפים רבים של בילויים רומנטיים או שתויים עבור תושבי יפו, תל אביב וגם תיירים מעבר לים. והנה, יום אחד התדפק על דלתם דניאל רחמים, פינאליסט ב"משחקי השף" וסוג של סלב צעיר, והמפגש הוליד ניסיון להפוך את המקום למסעדת שף.

בכניסה למקום, שרוב רובו הוא חלל חיצוני, לא ניכר ניסיון של ממש לשוות לו חזות של מסעדה. רוב השולחנות נמוכים וסביבם כורסאות וספות מרופדות, ורק שולחנות אחדים מתאימים לסעודה של ממש. גם תצוגה מרשימה של נרגילות מלמדת שהייעוד המקורי לא עבר מן העולם. ובעצם למה שיעבור? נעים כאן בערב סתיו רענן. הבריזה מלטפת, ריח הים באוויר ופניה הקורנות של נלי, שאירחה אותנו בחביבות אין קץ, חיפו על המולת חוגגי חג הקורבן שגדשו את הטיילת.

גם התפריט המצומצם מלמד על היברידיות – הכלאה בין מנות מורכבות ויצירתיות לבין מנות נשנוש מתבקשות ללאונג' בר, שגם אם עוטפים אותן בשמות מלאי פיוט ("בין מזרח למערב", "שניצל ילדות ישראלית", "המיסטו פריטו של דניאל") הם עדיין המבורגר, שניצל וקלמרי מטוגן.

אמהר כאן לציין שאת המנות הפשוטות והבסיסיות מוציא השף רחמים מתחת ידיו במיומנות רבה. מנת הקלמרי והשרימפס הייתה נדיבה וטעימה מאוד. השרצים העטופים בשכבה דקה של בלילה מעולה הגיעו מהבילים מיד לאחר טיגון למופת שלא הותיר טעמי שמן ולא ייבש אותם למוות. על סולם מנות הנשנוש, זו אחת הטובות שפגשתי לאחרונה. ההמבורגר – שמכונה כאן "בין מזרח למערב" אף שלא זיהיתי את האגף המזרחי שלו – עשוי מבשר אנטרקוט מצוין שמשמר עסיסיות ורדרדה וטעם עשיר אחרי צלייה מדויקת. לשמחתי גם אין יותר מדי בלגנים מסביב שיסיחו את הדעת מהשחקן הראשי, רק מעט איולי ושום קונפי מעטרים את הלחמנייה (שאינה באיכות מספיק טובה). לצד אלה הגיעה מנה ענקית של טוגנים טריים וכיפים בתיבול קריאולי.

דניאל רחמים. צילום: אנטולי מיכאלו

העניינים מתחילים להסתבך ככל שהמנות מסתבכות. נתחיל ממנת היום – סנייה דגים. סנייה היא במהותה מנה כבדה ועשירה והמאמץ להפוך אותה ל"קלילה" יותר, כפי שהסביר רחמים, על ידי החלפת הבשר בלוקוס טחון, הוא מלכתחילה חסר סיכוי. רוטב הטחינה טעים אבל כבד ודומיננטי, יש חצילים, יש עגבניות טריות, יש תבלינים, יש פרוסות פלפל חריף, יש פיסות של פיתה מטוגנת (ובטח פספסתי עוד משהו), כך שטעמו של הדג הולך לגמרי לאיבוד. במרקם שלו, לאחר האפייה בתנור, הוא אפילו מזכיר בשר טחון, רק בלי הטעם.

במנה שנקראת סשימי של סביח נדמה שהשף עדיין מנסה להרשים את חבר השופטים ביצירתיות, להטוטים ותעוזה ללא גבול; ואם תעדיפו דימוי מעולמו הקודם – שחקן נבחרת הנוער בכדורגל (רספקט!) – במקום לגלגל את הכדור בנחת לרשת הוא חייב לנסות מספרת אחורית לחיבורים. הרי תיאורה של המנה: נתחי דג במשרה לימון ושמן זית, חלמון בציפוי קריספי, קרם חצילים מעושנים קראנץ' פיתה בכמון טחינה אל ארז ויוגורט עזים מצומצם. לאלה נוספו גם מין רסק עגבניות ושוב פרוסות פלפל ירוק חריף. בקיצור, too much. הסשימי לא סשימי, הסביח לא סביח וכל העסק עושה מהומה בפה.

קינוח ערבי מסורתי, עטאיף במילוי גבינה, היה משובח, עם מתיקות מדודה וניחוח דק של מי ורדים. שוקולד דניאל – שלוש שכבות של שוקולד לבן, חלב ומריר – היה טעים למדי, אבל עשיר, דחוס ומתוק מדי לסיום ארוחה מלאה.

הביקור באולה חידד לי תובנה חשובה: ערב במסעדה זה לא רק אוכל. גם הבריזה שייכת, גם הצחוק של המארחת והסיפורים על ילדיה, גם התמימות החיננית שבתערובת בין שאפתנות קולינרית לבין חובבנות סחבקית – כל אלה הם חלק מהחוויה. לכן גם אם האוכל עוד זקוק להבשלה, אני בהחלט רואה את עצמי חוזר להשתרע על ספה עם בירה, מנשנש קלמרי, ומי יודע, אולי אפילו מעשן נרגילה.

המדרג

אוכל: 7
אווירה ועיצוב: 8
שירות: 7
תמורה לכסף: 7

ציון כולל: 7

חשבון

בייגל אבולעפיה: 12 ש"ח
סשימי סביח: 49 ש"ח
פריטו מיסטו: 55 ש"ח
המבורגר מזרח מערב: 64 ש"ח
סנייה דגים: 92 ש"ח
שוקולד דניאל: 45 ש"ח
עטאיף: על חשבון הבית
סן פלגרינו גדול: 27 ש"ח

סה"כ: 344 ש"ח

למסעדת אולה