הבסטה: מנה אחרונה

את טור הביקורת האחרון שלו בחר ג'וב להקדיש למסעדה שהוא הכי אוהב ושמעולם לא העז לכתוב עליה

צילום: אנטולי מיכאלו
צילום: אנטולי מיכאלו
24 באוקטובר 2013

למסעדה

לפני שניגשתי לכתוב את הטור הזה, האחרון, נשכבתי על המיטה ושאלתי את עצמי עם יד על הלב: האם יש אפשרות שהייתי מכריז על הבסטה כעל המסעדה שאני הכי אוהב לאכול בה בעיר, אלמלא העובדה שאיתי הרגיל, השף שלה, היה במקרה אחי. לאחר שגלגלתי את המחשבה לא מעט בראשי הגעתי למסקנה שזה בלתי אפשרי לענות על השאלה ההיפותטית הזו, אבל רוב הסיכויים שהתשובה לכך הייתה חיובית. אחרי הכל אני מכיר באופן אישי עוד כמה עשרות אנשים, אם לא מאות, שאת חלקם אני די מעריך, והבסטה עבורם היא מסעדת הבית. כאמור, הטור הזה הוא לא טור רגיל, אלא כזה שאני מעורב בו רגשית – מהאמייל שמצפה את שיניי החותכות ועד לכליות, כולל הקרום המוסרי הדק שמצפה אותן. לפני שש שנים, כשאיתי פתח עם שותפו, מעוז אלונים, את הכוך הקטנטן בפאתי שוק הכרמל, כבר כתבתי בעמוד הזה ביקורות אוכל, כך שמסיבות אתיות מובנות לא התייחסתי מעולם לפועלם ולו ברמז. ברור מאליו שהאוכל שאני מתחבר אליו יותר מכל הוא זה שיוצא מהמטבח הזערורי הזה. אחרי הכל ינקנו את האהבה שלנו לאוכל מאותם מקורות בדיוק, כשעזרנו לסבתנו לקפל פילמני חזיר עסיסי בבצק לבן, כשנסענו לצוד עם אבינו לובסטרים בריף של שארם א־שייח, קצת לפני שהחזירו את סיני, וכשאימנו לימדה אותנו מילדות שהאופן האולטימטיבי לאכול אינטיאס היא בצורתו הנאה. עד היום כל המאכלים הללו ורבים אחרים מופיעים בגלגול כזה או אחר בתפריט של הבסטה. על הוואריאציות הללו למאכלי בית, נוספו מנות רבות אחרות.

כשאיתי ומעוז החליטו לפתוח הם חשבו על אנוטקה – בר יין. הרעיון היה להציע יינות מעולים במחירים סבירים כשלצדם יוגשו צלחות קטנות ונחמדות של נשנושים. אלא שכמו שני חתולים שמנים אשר הוטל עליהם לשמור על קונטיינר מלא בשמנת, הם לא התאפקו והוסיפו לתפריט עוד ועוד מנות משתנות, שאת הרעיונות לרובן הם ליקטו במהלך שיטוטים ברחבי הארץ, בעיקר בחורים נידחים, כולל בלא מעט כפרים ערביים. כזו היא למשל מנת פתיחה של לבנה שעליה עלי תרד בר חלוטים ושברי פיתה קלויים, או גרגירי חומוס שמבושלים למשך שעות ארוכות עם חלקי פנים של טלה וגדי. בימינו הרבה מסעדות מהדרות בכותרת "מטבח מקומי" או "מטבח שוק", אבל עוד לא יצא לי לאכול באף אחת מהן אוכל שמתכוון ברצינות כה תהומית למשמעות האמיתית שמגלמות המילים הללו. כשני חתולים שנאמנים לעקרונות הסלואו פוד, הם בחרו לדחות ממטבחם שלל מכשירים מקצרי תהליכים שהם לחם חוקם של מטבחים מודרניים. משום כך אין אצלם מיקרוגל, מקפיא או תרמומיקס. הם לא משתמשים בקופסאות שימורים, בשקיות קפואות ובתמציות טעם, כולל הרעה החולה שנקראת שמן כמהין. זה ניכר בכל צלחת וצלחת. כך למשל הארוחה האחרונה התחילה ב"ברוסקטה מן הים בשלישייה של הפתעות", מנה שנמצאת כאן מיומה הראשון של המסעדה. שלישיית ברוסקטות שעל כל אחת מהן מעדן אחר: אינטיאס נא, מולים כבושים ו"גרבד לקס". מלבד שמן זית, כל אחד מהמרכיבים הללו מוגש כמו שהוא. בלי צעצועים וגרנישים מיותרים. "בלי צעצועים" הוא עיקרון מפתח בבסטה. נדמה שזו גם הסיבה לבלבול שקיים בקרב לא מעט אנשים לגבי התמחור כאן. לעתים קרובות נוצרת תחושה שאם מנה מקושטת היטב או שהיא מנופחת בכמות רבה יותר של פחמימות היא "שווה" יותר, ובעלי מסעדות נוטים לנצל את האשליה הפסיכולוגית הזו היטב. הבסטה אינה מסעדה זולה, אך נוכח חומרי הגלם הייחודיים, ותפריט היינות האיכותי והידעני, היא בעיניי מסעדה סופר הוגנת מבחינה תמחורית.

"פסטה חיות מן הים" היא דוגמה למנה שמבהירה את העניין הזה היטב: על אף שעלי הפפרדלה, כמו כל סוגי הפסטה כאן (וכמו כל שאר הבצקים), נעשים ביד, הם לא מרכז הסיפור. בעצם מדובר בצלחת עמוסה בפירות ים בתוספת פסטה. קריסטל שרימפס, קלמרי, מולים וחצאי סרטנים כחולים, מוקפצים בציר, כולם טריים שבטריים, היישר מהבסטה הסמוכה של מוסיק פנצטר סוחר הדגים. בעוד המקור של פירות הים הוא מטרים ספורים מהמסעדה, בשביל לבשל מנת גדי בחלב אמו הם היו צריכים להרחיק עד לגליל, וליתר דיוק לחוות העזים המופלאה של ערן עברון במצפה מתת. "לבן אמו" היא מנה פלסטינית חגיגית שבה בשר גדי מושרה ומבושל ביוגורט עזים. זו מנה ערבית עדינה ומיוחדת, שכל מולקולת ריח שנודפת ממנה וכל בת טעם שלה מכריזות שהיא נולדה בגליל. כמדומני, הבסטה היא המסעדה היחידה בעיר שמגישה בשר עז על בסיס קבוע. ההתעקשות שלהם לדבוק במטבח המקומי ובאני מאמין שלהם, תוך שהם הולכים כנגד העדר (ולא של עזים), היא משהו שמפעים אותי בכל פעם מחדש. אחרי מנה כזו ברור שצריך לחתום בכנאפה, לא מתוקה בעליל, שמוכנה עם רגע ההזמנה מאיך לא – גבינת עזים. זהו. לרוב המסעדות די ברור שאפסיק ללכת מעתה. למרבה העונג, בכוך הפלאי הזה אמשיך לבקר על בסיס שבועי.

התענוג

אוכל: מטבח שף מקומי

מחיר: יקר

שירות: מקצועי וידעני

חניה: בעייתית

שירותים: צפופים

חשבון

לבנה ותרד בר 26 ש"ח

חומוס עם חלקי פנים 26 ש"ח

ברוסקטות עם הפתעות מן הים 49 ש"ח

פסטה חיות מן הים 98 ש"ח

גדי בחלב אמו 89 ש"ח

כנאפה גבינת עזים 42 ש"ח

בקבוק גאבי ג'יאקוזה פראטלי 169 ש"ח

סה"כ: 499 ש"ח