המלוכסנים על הגדרות: מסעדת זוזוברה מכוונת למכנה המשותף הרחב ביותר

המנות של מסעדת זוזוברה הוותיקה, החיילת הראשונה בצבא האסייתי של אבי קונפורטי, מגיעות לשולחן ממש מהר. "אין לנו חלוקה לראשונות ועיקריות", הסביר המלצר החינני חן, שלומד לתואר ראשון בתכנות מערכות מידע, "רק מנות קטנות יותר וגדולות יותר, חמות וקרות, שמגיעות לשולחן ברגע שהמטבח סיים להכינן". אף שהמסעדה חגגה כבר מזמן עשור, היה זה ביקורי הראשון בה, כך שבטרם עיכלתי את פשר המשפט כבר נחתו על השולחן שלוש מנות שונות, שלא ממש התחשבו בסדר הארוחה שדמיינתי בראשי. איך אומרים – האסייתיים על הגדרות, והם יורים.

סגנון האירוח של זוזוברה נאמן לז'אנר המסעדות האסייתיות הגלובלי, שבהן האורח זוכה לחוויית שעטנז בין קומוניזם מודרני לקפיטליזם בר קיימא: השירות, המחיר וסגנון ההושבה שווה לכל דיכפין – השולחנות צרים וארוכים ומושיבים בהם קבוצות שונות יחד, המחירים משתדלים להיות נגישים, מגוון המנות רחב, כך שכל פה ימצא כאן דבר מה. כל זה לצד האווירה הקלילה והלא מחייבת (אי אפשר להזמין מקום למסעדה) מאפשרים ספונטניות מבורכת. מנגד ניצב האוכל עצמו, שב־95 אחוז מהמקרים מראש לפני הסרוויס, כך שמהירות יציאת המנות מבטיחה תחלופת קהל בקצב אולימפי. תבוא, תזמין, תאכל טיק טק, והופ ללקוח הבא, הקופה דופקת. לא שזה תמיד רע להאיץ תהליכים, אך כאשר זה קורה על חשבון הטעם זה כבר סיפור אחר.

לעומת מקורות ההשראה הנהדרים של זוזוברה – Wagamama הלונדונית, שהייתה להיט גדול בשנות ה־90, ומאז הידרדרה משהו, ו־IPPUDO היפנית, שהספיקה לפתוח יותר מ־80 סניפים בעולם, חלומיים אחד אחד, אשר בשעריהן עוברים מאות סועדים ביום (לפחות מחציתם דור שני ושלישי למהגרים אסייתיים מקוריים), זוזוברה היא מסעדה שהוקמה עבור ישראלים. התוצאה היא מטבח שמותאם לחך המקומי (אבנים של סוכר כאבני יסוד), שבמקום להוציא את הסועד לטיול גסטרונומי במחוזות אסיה, מציג משכן של עצב קולינרי. מתוך שמונה מנות שאכלנו ארבע היו כמעט בלתי אכילות, שלוש היו בסדר עד נחמד, ורק בשביל אחת הייתי שמח לחזור שוב. באופן מפתיע היה זה מרק וייטנאמי – קערה גדולה של פו בו שהתבססה על ציר עוף בעל ארומה עמוקה, עם אטריות אורז וחתיכות בקר נדיבות. רגע לפני ההגשה מוסיף המטבח חמיצות מבורכת כך שכל שלוק מעורר בפה התפתחות טעמים מפתיעה. מנה נהדרת שהגיעה ראשונה לשולחן.

עוד הספקנו ליהנות חלקית מסלט הברווז הפקינזי, שהציג ויניגרט הוייסין לא רע בכלל עם פרוסות מפתיעות של ציפור האגמים. למרות עוביין הדקיק, היו נגיסות הברווז מלאות עסיס, ורק הירקות שנלוו לסלט התעקשו להרוס את החגיגה. אלה היו עייפים עד מאוד והורגש כי נפרסו הרבה לפני שנכנסנו בדלת.

אין ממש סיבה להרחיב על שאר הארוחה. מכאן והלאה זו הייתה צניחה חופשית, שרק קינוח חביב בדמות סמיפרדו קפה הצליח להמתיקה במעט. היה סום טאם לא טעים עם ג'וליאנים של גזר, שהזכירו יותר את הסלט הכתום והמתוק שאוכלים חבריי הדתיים בערב שבת מאשר את גרסת המקור; גיוזה ממולאת במשהו שדמה למחית עוף עם בצק עבה מאוד בעל מרקם צמיגי; שרימפס טמפורה שהשמן ששחו בו היה הדבר היחיד שהזכיר את הים שבאו ממנו; כנפי עוף בעלי עטיפת תפוזים עבה ומתוקה שהתאימה יותר לאגף הקינוחים; וסומו נודלס – אטריות ביצים עם בקר ברוטב סאקה ושעועית שחורה, שהדבר הכי טוב שניתן לספר עליהן הוא שהמנה הייתה משביעה בגודלה, האטריות היו טעימות והבשר היה אכיל. זהו. לפחות ייאמר לזכות המטבח כי אין כל בעיה להחזיר מנה שלא אהבת. ספרנו סביבנו לפחות ארבעה מקרים כאלו במהלך הערב.

נכון, הרצליה היא לא טוקיו, לונדון או ניו יורק, אך אין כל סיבה שאוכל אסייתי מהיר יכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. משף כמו קונפורטי, שלחלוטין שולט בטעמי המקור (ומספיק ביקור אחד בצפרה כדי לחוש בהבדל) מצופה ליותר. אף שזוזוברה כנראה די מצליחה, היה נחמד לו היה המטבח עובר מקצה שיפורים. יש לי תחושת בטן שעם קצת פיין טיונינג קונפורטי היה מצליח לתת לעם היושב בציון עוד טעימה קטנה מחו"ל.

זוזוברה

המדרג

איכות האוכל: 6
שירות: 8
עיצוב ואווירה: 7
תמורה לכסף: 6

סך הכל: 7

חשבון בבקשה

3 סאקה חם: 87 ש"ח
1 סאקה קר: 41 ש"ח
1 בירה אסהיי: 27 ש"ח
סום טאם: 38 ש"ח (המנה חזרה למטבח ולא חויבה)
סלט ברווז פקינזי: 44 ש"ח
גיוזה: 31 ש"ח
חצי מנה כנפי עוף: 29 ש"ח
שרימפס טמפורה: 47 ש"ח
פו בו: 62 ש"ח
סומו נודלס: 63 ש"ח
קופי טיאם: 37 ש"ח
אספרסו ארוך: 11 ש"ח

סה"כ: 479 ש"ח

למסעדת זוזוברה