מסעדת בר יין: השירות האדיב לא מפצה על גודל המנות

זו הפעם השלישית שיצאתי למשימת ביקורת תחת צלו הלא־מי־יודע־מה איתן של הצוק, ומעל אזורי הבילוי של תל אביב היה תלוי ענן סמיך של דכדוך. בדיוק החלו שמי ישראל להיסגר וברחוב נחלת בנימין השומם ושופע מקומות החניה נתקלנו בזוג עם מזוודות שבדיוק התבשר שטיסתו לחופשה בוטלה ובא להתנחם בבר יין. פגשנו גם חבורה גדולה ועליזה שהתעקשה לחגוג משהו (גֶנים דרום אמריקאיים). מלבדם הייתה שממה מסביב.

המלצרית המצוינת – מיומנת, ידענית, אדיבה וחייכנית – מיהרה לצייד אותנו בבקבוק של מאס קריסטין, יין נעים ושטוף בשמש של דרום צרפת, בניסיון להפיג מעט את המועקה הכללית. לצדו קיבלנו מנת לחם שאור וג'בטה טובים מאוד (בתשלום). במושגים של תל אביב בעלת הפתיל הקצר, בר יין נחשב מקום בעל ותק. לפני כשנה מכר מייסדו עודד חצבני את המקום לצמד עומר בן גל ויואב היינבך. האחרון עזב ליפן ובמקומו נכנס כשותף ג'ו אריאלי. הם שמרו על המבנה והעיצוב וניכר שהם משתדלים (ובצדק) לשמור על המשכיות גם באווירה.

התפריט קיבל תפנית לכיוון איטליה, בעיקר בספיישלים, וברוח זו פתחנו ברביולי של שומר בר עם עגבניות טריות ורוטב מבוסס חמאה עם זיתים שחורים ובזיליקום. הרביולי נעשו מבצק טוב ובושלו בדייקנות. גם תרכובת הטעמים של חומרי המילוי והרוטב, אף שאינה מובנת מאליה, עלתה יפה. המשכנו עם טרטר המכונה כאן "סיציליאני": בשר באיכות טובה וחיתוך בסכין הבטיחו נקודת מוצא טובה. התיבול הנעים והלא אגרסיבי הוסיף רובד חיובי והתוספת של אנשובי ושומר ביטאה בעיקר דחף לטוויסט של מקוריות שאינה נחוצה, אבל התוצאה טעימה.

המשכנו עם שתי מנות של פירות ים. קלמרי חריף על הפלאנצ'ה שהיה נעדר כל חריפות ולווה בתבשיל קצת משונה של עדשים, חצילים, עגבניות ושום. תחילה זה מסקרן, אבל בשורה התחתונה לא התחברתי. גם מנת תמנון קריספי עם פירה מזלג, מנגולד, עגבניות, שמן זית וצ'ילי לקתה במורכבות יתר. חבל, כי כל אחד מהמרכיבים בנפרד דווקא מוצלח. התמנון, שלא קל לדייק בצלייה שלו ולקלוע לנקודה שחומקת מצמיגיותו הטבעית, היה שחום ועסיסי, הפירה טעים והמנגולד אף טעים מאוד, אבל המכלול קצת מבולגן ועל הכל שרה טעם דומיננטי של שמן זית.

את סבב המנות סיימנו במנה איטלקית קלאסית – פסטה קרבונרה. בעיה ראשונה: ההעדפה של קרעי פסטה גדולים ורחבים על פני ספגטי או לינגוויני, כפי שנוהגים הרומאים, הוכחה כהתחכמות לא מוצלחת. תערובת הביצים והגבינה שבבסיס המנה הנפלאה הזאת היא לא באמת רוטב אלא מין ציפוי שנדבק לאטריות ונותן להן את טעמן. זה לא כל כך הצליח על שטח הפנים הגדול של קרעי הפסטה. בעיה שנייה: הפסטה הייתה מבושלת הרבה מעבר למידה והגיעה דביקה ועיסתית. בעיה שלישית: נראה שחתיכות הפאנצ'טה, שאמורות לפזר בצלחת נקודות של קריספיות, לא טוגנו, או שטוגנו מזמן. כך או כך, הן היו רכות ונוכחותן הורגשה בעיקר במליחות היתר של המנה כולה.

הזמנו קינוח אחד והמלצרית הנבונה, שסברה כנראה שצריך יותר מזה כדי להמתיק גלולת ליל שישי מלחמתי, הביאה שניים. שניהם היו טעימים מאוד והתבלטו בצורת הגשה קצת פרועה. המילפיי מוגש מפורק לחלקיו, כלומר ערמת קרם פטיסייר לחוד ועלי בצק לחוד. אליהם נוספה מרקחת דובדבנים. הכל ממש טעים והאמת – הרבה יותר נוח לאכילה ממילפיי מסורתי שאין שום דרך לבצוע ממנו בלי להחריב את כל העסק. גם מוס השוקולד המצוין הגיע כתלולית לא מסודרת על הצלחת במקום בכלי סימטרי מפונפן.

לכאורה, המודל של בר יין – כל בר יין, לא רק זה – מצדיק יותר ממסעדות אחרות את מנטרת הפתיחה הנשמעת כיום תחת כל עץ רענן מפי מלצרים מאולפים היטב: "המנות שלנו בגודל בינוני ומתאימות מאוד לחלוקה". אבל אם הכוונה לנשנוש חביב לצד הרבה כוסות יין, אז צדו השני של המטבע הוא שאי אפשר להציע מנות M במחיר XL. מנה צנועה של פסטה קרבונרה, שאין בה שום חומר גלם יקר, לא צריכה לעלות 62 ש"ח. ובכלל, יש בי איזה געגוע למסעדות שאפשר להזמין בהן מנה ראשונה, עיקרית וקינוח ולדעת שתצא שמח, טוב לב ואפילו שבע.

המדרג

אוכל – 7
אוירה ועיצוב – 7
שירות – 9
תמורה לכסף 6

ציון כולל – 7

חשבון בבקשה

לחם – 16 ש"ח
טרטר בקר סיציליאני – 48 ש"ח
רביולי שומר בר – 72 ש"ח
קלמרי חריף על הפלאנצ'ה – 58 ש"ח
תמנון קריספי עם פירה מזלג – 78 ש"ח
פסטה קרבונרה – 62 ש"ח
מילפיי – 42 ש"ח
מוס שוקולד – על חשבון הבית
בקבוק מאס קריסטין – 180 ש"ח

סה"כ – 556 ש"ח