למסעדה

אתחיל מהשורה התחתונה: מיד עם תום הביקור במסעדתו של שגב משה חיפשתי מישהו עם מספר הטלפון של רפי גינת. שגב משה אמנם מתפקד כמאמי הלאומי – כשבאמתחתו שלוש מסעדות מצליחות, חמש תוכניות טלוויזיה, 58 אלף אוהדים בפייסבוק, טייטל "השף הראשי של אל־על" וסדרת מוצרי מדף בפריסה ארצית – אבל אוכל הגון הוא מתקשה להגיש. פער תהומי בין ההבטחה למימוש. על הנייר שגב הוא אימפריה; ביקור באתר האינטרנט המהודר שלו מגלה שהקונגלומרט של שגב כולל גם שירותי קייטרינג יוקרתיים, סדנאות בישול לאירועי חברות, ושירות "שגב ג'ט" – הסעדה אישית למטוסים פרטיים. למתבונן מן הצד נדמה שאצל שגב השמיים הם הגבול, אלא שביקור במסעדה שלו מגלה שמגדל הפיקוח ננטש מזמן. בשגב אקספרס עושים הכל כדי לייצר תחושה של מחלקת עסקים, אבל בן לווייתי, שבדיוק חזר מטיול בעולם, טען שהוא מרגיש כמו במלון בווגאס: תחושה שהכל תפאורה, כזו שגורמת לך שכוח שאתה מהמר (על האוכל, במקרה שלנו). הקו הקולינרי של שגב משלים את אווירת הקיטש: במסעדה מגישים כמעט כל סוג אפשרי של מנה, וההיצע הבולמוסי שבתפריט מזכיר מתחמי אוכל במקומות בילוי המוניים. מחלקת העוף כוללת לא פחות מ־15 מנות שונות. אנחנו ניסינו את הכרע צ'יפוטלה ובוטנים.

התרנגולת הייתה עסיסית, אך הפירה אנמי והרוטב מתוק יתר על המידה, והם הזכירו לי את ביקורי האחרון בקנטקי פרייד צ'יקן, ובוודאי לא הצדיקו את מחירם הגבוה. היו שם גם מרקים, סלטים, פסטות, פיצות, קלמרי ביוגורט ומגוון תבשילי בשר בקר אנונימיים (על ציון סוג הנתח לא שמעו פה) – השפע המופרז הזה אלינו לא דיבר, אך ייתכן כי הוא נראה למישהו אחר "קלאסי". ניסינו את מרק החציל הבלדי, שהיה שמנוני ומאכזב ולא הזכיר במאומה את התיאור הקטיפתי שזכה לו בתפריט. הפוקצ'ה של שגב, שצורפה לה חמאה נהדרת כשחקנית חיזוק, הייתה דחוסה למדי ונטולת כל חן המתבקש מלחם שנאפה במקום. את מרב תשומת הלב החלטנו להעניק לשחקנים הזרים – דים סאם, גיוזה, סביצ'ה, וגולת הכותרת של הרשת – סלט אסייתי של שגב. הסלט פופולרי עד כדי כך שניתן לרכוש את הרוטב העוטף אותו במכלים אישיים לצריכה ביתית. הסלט, שהיה פריך וטעים בבסיסו, הורכב מערב רב של נבטים שכלל גם צנון וג'ינג'ר כבוש, אך סבל מהמפגע שמלווה את רוב המנות במסעדה: בוטנים. וליתר דיוק – כמות נכבדה של בוטנים. כמויות הבוטנים הבלתי קבילות העלו את החשש ששגב שותף במפעל לייצור בוטנים, שהרי אם לא כך קשה להסביר את האובססיה שלו לקטנייה המחופשת לאגוז. בכל מנה שנייה משולבים כאן הבוטנים כשוטרי מג"ב המפקחים עליה. בסלט האסייתי של שגב הם קיבלו תפקיד כפול, גם ברוטב וגם כמטרייה ארטילרית שהוטחה אל עבר הנבטים חסרי הישע. למרבה הצער, גם בדים סאם ובגיוזה התבצעה השתלטות עוינת של חונטת הבוטנים. אחת המנות הבודדות ללא בוטנים הייתה סביצ'ה מקסיקני – פרוסות פילה סלמון כבושות ברוטב חריף מעושן, גרעיני תירס, אבוקדו וכוסברה, מוגש לצד נאצ'וס. ציפינו לדג עסיסי, טופינג מחמיא ותוספת קראנצ'ית, אולם בפועל קיבלנו קרפצ'יו בתחפושת: פרוסות דקיקות של חיה בצבע כתמתם, שכל זכר לטעמה המקורי קרס תחת הר מחית ירקות חמוצה־ירוקה. אפילו גרגירי התירס העצובים איבדו את זהותם. הנאצ'וס המובטח התגלה כמקלות בצק ספוגי שמן, שממש הזכירו את קרעי הפיתות המטוגנים המוגשים בעמדת הסלטים של דוכני שווארמה עתיקים.

סיימנו את ביקורנו בדבר מה הנקרא פאי גבינה ובננות – פאי גבינה וקראנץ' עשיר עם בננות טריות מקורמלות. אני לא יודע באיזו גבינה משתמשים בשגב, אבל היא הייתה חמוצה מדי ומרקמה הזכיר גבינה למריחה. בטח לא משהו שאתם מדמיינים בתוך עוגה. גם הבננות חטאו במרקמן, ובמקום לעבור קרמול אמיתי במחבת עם הרבה חמאה וסוכר (מה שאולי היה מציל את הגבינה המסכנה), הן הוגשו קרירות במעטה סוכר שרוף בלבד.

אני מניח ששגב הוא בחור נחמד, ולבטח ימשיך להאכיל מטוסים ונשיאים וראשי ממשלות, אך בחלומי אני רואה את שגב אקספרס מתמקדת ומשגרת לעולם תפריט מינימליסטי, שכל מנה בו מקבלת כבוד של מחלקה ראשונה.

חשבון בבקשה:

הפוקצ'ה של שגב – 22 ש"ח

מרק חציל – 39 ש"ח

דים סאם – 47 ש"ח

חטיף יפני – 47 ש"ח

סביצ'ה מקסיקני – 49 ש"ח

סלט נבטים אסייתי – 48 ש"ח

כרע ובוטנים – 72 ש"ח

טארט גבינה – עח"ה

גולן אביבים, בקבוק – 138 ש"ח

סאן פלגרינו גדול – 28 ש"ח

2 קמפרי – 68 ש"ח

2 תוספת סודה – 14 ש"ח

סך הכל: 572 ש"ח