מועדון קרב: ביקור בלוקיישן החדש של מסעדת מועדון הקצינים

דניאל שק ביקר בחלל החדש של מועדון הקצינים וממש התאפק לא להשוות אותה למסעדות אחרות בעולם מאותו הז'אנר

לחמניות מאודות במועדון הקצינים. צילום: יח"צ
לחמניות מאודות במועדון הקצינים. צילום: יח"צ
9 בספטמבר 2014

נפתח עם כמה קלישאות נפוצות על מועדון הקצינים: ההבדל בין מועדון הקצינים לשאר סניפי רשת ג'ירף הוא בעיקר במיתוג; פינת מונטיפיורי־יבנה היא לוקיישן קולינרי מקולל; ג'ירף חוללה מהפכה בסצנת האוכל של שנות ה־90. מצוידים בקלישאות הללו הגענו למסעדת מועדון הקצינים (ביחצ"נית: ספינת הדגל של רשת ג'ירף) לאחר שנדד מזרועותיו המחבקות של רחוב הארבעה, על אלפי שוכני מגדלי המשרדים שבו, אל שולי אזור הבילויים של שדרות רוטשילד.

המקום כולו אומר קונצנזוס – העיצוב השבלוני, הפסקול החרישי וחסר האופי שמתנגן ברקע, התפריט וגם הקהל המשפחתי שלא הצליח למלא את המסעדה במוצ"ש. אולי ספינת דגל, אבל כזו שמעדיפה לשייט במים שקטים. זהו סגנון מובהק של מסעדת רשת וזה בסדר, אין סיבה לפסול מראש רשתות אוכל, יש בהן טובות, יש גרועות ובלי ספק יש להן מקום באגף הביקוש של משוואת השוק החופשי. אין סיבה להחמיר איתן אבל גם אין מקום להקל. מסעדה זו מסעדה.

כדי לבחון מה מותר המועדון על הג'ירף הזמנו רק מנות שאינן מופיעות בתפריט מסעדות הרשת האחרות. למשל דים סאם. דגמנו אותו באמצעות מנה מאכזבת עד מאוד של כיסני הר גאו שרימפס. נשגב מבינתי למה מסעדות מתעקשות להגיש דים סאם בטרם מצאו מישהו ששולט באמת בצורת בישול רגישה זו. מכל מקום, הבצק החל להתפרק עוד לפני שנגענו בו, הוא היה עיסתי ולא טעים וגם התוכן (שנאלצנו ללקט מתחתית הצלחת) התגלה כלא מעניין במיוחד.

ספריבס במועדון הקצינים. צילום: יח"צ
ספריבס במועדון הקצינים. צילום: יח"צ

מנת לחמניות מאודות עם בקר בבישול ארוך ובצל כבוש העלתה את הרף בדרגה אחת או שתיים. זו מנה טעימה בסך הכל, אם כי יד מאופקת יותר על צנצנת הסוכר הייתה מועילה פלאים. הזמנו סלט ירוק מבטיח – אספרגוס, פורטובלו ובצל ירוק. ירוק מסמל כידוע קנאה, אבל אולי הוא צריך לסמל גם קמצנות: קיבלנו כמה גבעולי אספרגוס שסבלו מבדידות קשה, פטרייה אחת בפרוסות, כמה עלעלי רוקט והר של חסה אייסברג ברוטב מבוסס סויה.

המשכנו עם סינגפור נודלס (אף הם מוגשים רק לקצינים) שמתוארים כ"אטריות אורז דקות עם עוף ושרימפס בקארי עדין". בפועל הגיעה צלחת עם אטריות קצת עצובות, שאפשר להגיד עליהן הרבה, רק לא שטעמן עדין. אם היו שם טעמים אחרים מלכתחילה, הם כמעט נגוזו תחת מעטה של חריפות תוקפנית. זו מנה ברמה של דוכן טייק אוויי בלונדון או בפריז (בהזדמנות זאת אני מכריז על קול קורא: מי ירים את הכפפה וייתן למטבח הסינגפורי, אחד המרתקים באסיה, ייצוג ראוי לשמו בתל אביב?). קריספי ביף היא מנה עם פוטנציאל כיפי, בעיקר לחובבי הטיגון (אני). אכן ביף, אכן קריספי ואף שרוטב הצ'ילי בניחוח תפוזים חזק עורר מחלוקת בשולחן, לא זו הבעיה, אלא נוכחותו המעיקה של טעם שמן הטיגון. ואז, סוף סוף הגיעה מנה ממש טובה: ספייריבס עסיסיים, בשרניים וטעימים, מתובלים בנועם ובמתינות, וגם נוכחותו המפתיעה משהו של קרם בטטה לצדם לא גרמה לנו בשלב הזה אפילו להרמת גבה, כי גם הוא היה ערב ונעים לחך.

שני הקינוחים שטעמנו מתנדנדים להם באזור קו ה"בסדר": שוקולד, בננה ופופקורן חריף מעניקים שילוב טעמים נחמד בפה, אבל תערובת השוקולד דחוסה וכבדה מדי. הפבלובה גם היא די טעימה, עם קוביות אננס (מעטות מאוד) וקרם פסיפלורה לא משכנע שהזכיר לחברי לשולחן ארטיק סולרו מומס.

אני מספיק זקן כדי להתחבר למושג "חסד נעורים" ואני חושב שאכן צריך לזכור למייסדי ג'ירף את התרומה החלוצית שלהם להתהוותו של גל המסעדות המבורך בהשראה אסייתית. כשהקימו בשנת 1996 את הסניף הראשון, רשת Wagamama הבריטית, מקור השראתם, כבר חגגה ארבע שנים להיווסדה. היום יש לה קרוב ל־150 סניפים בעולם. גם למייסדי הרשת ההיא יש שתי "מסעדות דגל" – Hakkasan הסינית היוקרתית, ואליה נוספה לא מכבר מסעדת דים סאם נהדרת בשם Yauatcha. מעל דפים אלה נהוג לומר "אסור להשוות", וכך נעשה לטובת כל הצדדים.

ומה בעניין הקלישאות? הכל נכון.

צילום: יח"צ
צילום: יח"צ

המדרג

אוכל – 5
אווירה ועיצוב – 7
שירות – 7
תמורה לכסף – 6

ציון כולל – 6

חשבון בבקשה

הר גאו שרימפס – 46 ש"ח
לחמניות מאודות – 42 ש"ח
סלט ירוק – 52 ש"ח
סינגפור נודלס – 57 ש"ח
קריספי ביף – 64 ש"ח
ספייריבס – 87 ש"ח
שוקולד בננה פופקורן – 42 ש"ח
פבלובה – 49 ש"ח
דיאט קולה – 13 ש"ח
½ סטלה – 34 ש"ח

סה"כ – 486 ש"ח

למסעדת מועדון הקצינים