צאו בחוץ: ביקור צונן במסעדת ברנז'ה

כשעמדנו בליל חורף קר וסגרירי מול הבית החינני והמשוחזר כמו כל שכניו במתחם שרונה, שעל חזיתו מתנוסס שלט באותיות לעז של קידוש לבנה Branja, ציטטה בת הזוג שלי באוזניי שורה של מאיר אריאל – "אדם צועק את שחסר לו". שעה וחצי מאוחר יותר, כשפילסנו דרכנו הביתה נאבקים באיתני הטבע, חלף במוחי הרהור אחר, מעט בנאלי, אבל עקשני: ביקור במסעדה הוא לא רק עניין שבין אדם לצלחתו, אלא חוויה הוליסטית.

הזמנו מקום בעוד מועד ונדרשנו להתפשר על שעת ההגעה, כי "בשמונה וחצי אין מצב שיהיה אפילו מקום על הבר". ברנז'ה או לא ברנז'ה? אז התייצבנו בשבע וחצי כפי שנדרשנו ומעמדת קבלת האורחים ראינו שאכן יש מבחר שולחנות ומקומות על הבר שמחכים רק לנו. נראה לכם?! צעד אחד לכיוון הכניסה וקולה המקפיא של המארחת הבהיר לנו שהשולחן שלנו "לא כאן אלא שם". "שם", לצורך העניין, הוא אזור שבימות הקיץ משמש מרחב נאה להושבה בחוץ ואילו בחורף הוא מעין אקווריום מקורה, חסר חן או אווירה, קפוא וניגף ברוח. שתי פטריות חימום ניהלו קרב מאסף נגד שבע המעלות ששררו בחוץ. לא עזרו מחאותינו, ממנומסות ועד קולניות, על כך שאיש לא דיבר על הושבה בחוץ בעת ההזמנה ושזה לא סביר להושיב אורחים "שם" בתנאים האלה. מארחת קשוחה ו… איך נאמר זאת בנימוס? – אנטיפתית, קבעה נחרצות שהיא לא אחראית על מה שאמרו בטלפון, כל המקומות בפנים מוזמנים וזהו.

את סעודתנו הברנז'אית בילינו, אם כן, מכורבלים במעילים ומקללים את הרגע שבו החלטנו להשאיר את הכפפות בבית. תחילה ישבנו שם כמעט לבד וכאילו לפצות על ריקנות החלל, הוא נמלא במוזיקה רועשת וירודה במיוחד. עם הזמן נוספו עוד כמה סועדים, כולם ממורמרים, מקטרים וכעוסים באותה מידה, ונוצרה מעין אחוות קפואים כשפטריות החימום נודדות משולחן לשולחן כדי להקל את מצוקת המסובים. סולידריות ישראלית במיטבה. המלצר האומלל שהושלך למערכה נאלץ לספוג לבדו את כל התסכול ועשה זאת בגבורה ובחמידות ראויים לציון.

אופיר וידבסקי. צילום: אנטולי מיכאלו

והאוכל? אה כן, היה גם אוכל. התפריט של ברנז'ה אקלקטי וכולל מתאבנים, פסטות, אורז, דגים נאים, דגים ופירות ים מבושלים, בשר ועוד, ממסורות מגוונות סביב לים התיכון. מנת לחם טוב (בתשלום) הגיעה מלווה בסחוג טרי וטעים ובסלסת עגבניות בשמן זית. טעמנו כנאפה תורכי, מעטפת פריכה של שערות קדאיף במילוי של תרד, תפוחי אדמה וגבינת פטה ולצדם פרוסות של עגבנייה ויוגורט. זו מנה נעימה למראה ולמאכל עם טעמים מאופקים ושילוב מוצלח בין הפריכות החיצונית לבין התוכן הלח והנימוח. לצדה הזמנו סלט עלים שמסיבות לא לגמרי ברורות זכה לתואר "אנדלוסי". מדובר בתערובת נאה של עלי חסה, צנוניות ופיסות של פלחי תפוז (מאנדלוסיה אולי?) עם שקדים ואגוזים קלויים וגבינת המאירי. הירקות ושאר המרכיבים טובים וכל העסק היה יכול להיות טעים מאוד אלמלא הוטבע בכמויות לא סבירות של וינגרט מתוק ודומיננטי.

הקור כידוע מגרה את השלפוחית, אז שנינו ערכנו ביקור בשירותים המצויים בקומה העליונה של המבנה. בעיניים כלות הגנבנו מבט אל חלל המסעדה, ששררה בו אווירה חמימה ומסבירת פנים. שולחנות ומושבי בר עדיין עמדו בו בשיממונם. חזרתי למקרר בדיוק ברגע שבו יושבי שולחן שכן קמו ועזבו את המקום בכעס מופגן.

ברוסקטה של פירות ים היא מנה שברגע הראשון נראית כמו בלגן גדול בצלחת, אבל מתגלה כשילוב שמח של קלמרי, שרימפס, ארוגולה, אספרגוס וזיתים, כולם באיכות סבירה ומבושלים במיומנות. גם כאן הייתה בעיה עם הרוטב, שהיה מרוכז ומלוח יתר על המידה. מבין מנות היום הזמנו שיפוד פילה בקר מבשר טוב וטעים ברוטב יין עם תפוחי אדמה צלויים ופריכים כראוי, אבל גם במנה הזאת ניכרה יד קלה מדי על המלחייה.

כשהגיעו הקינוחים – יותר יפים למראה מטעימים – כבר היה לבת זוגי כל כך קר שהיא בלעה את הגלידה רק כדי להתחמם.

לחברי הברנז'ה שלוחים איחולי הצלחה ובילוי נעים ולשף אופיר וידבסקי אני מאחל שימצא לכישרונו ולשאיפותיו משכן שמכבד יותר את הלקוחות. יש סיכוי שלשם אגיע גם אני.

המדרג

אוכל: 7
אווירה ועיצוב: 5
שירות: 6
תמורה לכסף: 6

ציון כולל: 6 

חשבון

לחם: 18 שקלים
כנאפה תורכי: 48 שקלים
סלט עלים אנדלוסי: 44 שקלים
ברוסקטה פירות ים: 56 שקלים
שיפוד קצבים: 124 שקלים
קנולי פיסטוק: 48 שקלים
מילפיי שוקולד: 46 שקלים
2 פרייה גדול: 58 שקלים

סך הכל – 442 שקלים

למסעדת ברנז'ה