קציצה למטרה
דניאל שק אולי לא מצא בקלארו החדשה של רן שמואלי בשורה מרעישה, אבל הוא מרגיש שאחרי הכל קלעו לטעמו ומשוכנע שיקלעו גם לטעמכם
ארבע שיחות טלפון משלושה מספרים ושני קולות שונים נדרשו כדי להתגבר על גזר הדין של סלקטורית קשוחה עם דקלום רווי אמפתיה מעושה: "לא נראה שבשבועות הקרובים יהיה לנו שולחן בשעה שביקשת (שמונה וחצי). נשמח להציע לך שולחן בשבע (תודה, עברתי את גיל הבר מצווה) או בעשר וחצי (יום עבודה מחר, זוכרים?)". אין לי מושג מה סוד הקסם שמבדיל בין אורח רצוי לבין בשר תותחים לסרביס המוקדם ו/או הלילי, אבל סוף טוב הכל טוב: קולה של בת זוגי יצר יש מאין שולחן ביום ובשעה שרצינו.
הבניין הטמפלרי החינני שמסעדתו החדשה של רן שמואלי שוכנת בו, נמצא בשולי מה שקרוי "מתחם שרונה", שבוי בין דרך בגין הסואנת לבין מפלצות הנדל"ן שצלן הדורסני מזכיר לרוחות הטמפלרים שאולי עוד משוטטות בין חנויות המותגים מאיפה משתין הדג – כל מהותו של ה"מתחם" בקליפת אגוז. כל זה נשכח כשחוצים את סף הדלת הקטנה. את פניך מקבל חלל ענקי וגבוה, לא מלוקק, מרוהט בטעם, שלמרות ממדיו יש בו אווירה אנרגטית ונעימה בנופך קליפורני. בר אינסופי מקיף מטבח אימתני שחוטא לטעמי לרעיון המקורי של מטבחי מסעדות פתוחים שאמורים ליצור אינטימיות עם הסועד. בסדרי הגודל האלה זה נראה יותר כמו מרכז מבקרים של בית חרושת.
התפריט לא עמוס, מנוסח בבהירות ומגוון במידה שקשה להאמין שיגיע לשם מישהו שלא קלעו לטעמו. בכל חודש נבחר חומר גלם עונתי המככב בכמה מנות מיוחדות. לאורך הארוחה כולה ניכרה הקפדה על איכות המוצרים המגיעים לצלחת ומחשבה יצירתית על אופן הגשתן. פתחנו בשתי מנות שמוגדרות על פי צבען. המנה הכתומה – נתחי לוקוס נא, גזרים, לבנה מעושנת ווינגרט גזר הייתה טעימה למדי; אם כי הלבנה והוויניגרט קצת גדולים על הדג והגזרים עדיני הטעם. המנה הסגולה בנויה סביב קלמרי סגולים בכמות נדיבה צרובים על הפלנצ'ה וסביבם סלקים קטנים ותפוחי אדמה סגולים ברוטב סלק מרוכז ועלי ריחן טריים. המנה מצודדת, טעימה ועשויה היטב. לסיבוב הזה הוספנו גם סלט תירס טרי (כוכב החודש) שהיו בו המון מרכיבים וטעמים שהרוטב הבנאלי משהו לא הצליח לחבר ביניהם וסבל גם ממליחות רבה מדי, בעיקר בשילוב עם פרוסות דקות של גבינת הטולום הטובה כשלעצמה.
שמואלי שם כל הזמן. הוא מחייך לאורחים שהוא מכיר, נחפז לגשת לאורח עם תלונה, אבל רוב הזמן הוא פשוט מסתובב עם מבט מרוכז וטרוד בין חלקי המכונה המורכבת הזו שוודאי קשה לניהול חלק. לשבחו נציין שאין על פניו את ארשת שביעות הרצון העצמית שאופיינית למסעדנים מסוימים שפתחו זה עתה מיזם יומרני.
המשכנו עם ריזוטו יין אדום ושפונדרה, מח עצם וחלמון ביצה. זו המנה הנועזת ביותר שטעמנו – הכל יחסי כמובן – וגם המעניינת ביותר במובן זה שטעמו של הביס הראשון לא צפוי. זה לא בדיוק ריזוטו מבחינת המרקם, והטעמים האינטנסיביים, שתחילה עלולים להרתיע, הולכים ומתאזנים עם כל ביס. גם זו, אגב, מנה יפה למראה שחלק ממרכיביה (החלמון למשל) מוסיפים יותר לממד היופי מאשר לטעם. חובבי העוף (מודה באשמה) ייהנו מעופיון אורגני ועסיסי בגריל עם תירס, מגוון ירקות ירוקים טובים ופריכים ושפצלה מחיטה מעושנת. אני חייב להודות שלא חשתי בטעם העישון, אבל אם החיטה המיוחדת אשמה בכך שהשפצלה רכים ומתפוררים, אז כדאי לחזור לגרסה השמרנית יותר. הטמפלרים יודו לכם. מלבד זה מדובר במנה מהנה מאוד.
הימרנו על קינוח אחד בלבד והימרנו היטב: רייס פודינג משובח שמוגש עם צלוחיות של מיני גודי'ז מתוקים כמו סוכריות מרמלדה בטעם פטל וטואיל שקדים קלויים. בפעם הבאה נשאיר יותר מקום לטעום ממעשה ידיה של הקונדיטורית מור אוריון.
הפועל to cater שממנו נגזר המושג קייטרינג, משמעותו הרחבה היא "לספק את רצונותיו של אחר, לקלוע לטעמו". רן שמואלי, מאושיות תחום הקייטרינג כאן, עושה בקלארו בדיוק את זה. קלארו הוא מקום שמייצר חוויית בילוי קונצנזואלית וקצת מתחנפת, שכל אחד ימצא בה את אושרו. אבל בשורה מרעישה אין כאן.
התענוג
אוכל – 7 אווירה ועיצוב – 9 שירות – 8 תמורה לכסף – 7ציון כולל: 8
חשבון
פוקצ'ה – 24 ש"ח המנה הכתומה – 52 ש"ח המנה הסגולה – 58 ש"ח סלט תירס טרי – 48 ש"ח ריזוטו שפונדרה – 78 ש"ח עופיון בגריל – 78 ש"ח רייס פודינג 54 ש"ח כוס שנסון קלו־דה־גת – 43 ש"ח סן פלגרינו גדול – 28 ש"ח סה"כ: 463 ש"ח