גאווה צעירה

המנכ"לים השותפים לניהול איגי, רן לבל ומנדי מיכאלי מספרים לנו על חזונם לארגון

לבל ומיכאלי, הבוסים החדשים של איגי. צילום: זיו שדה
לבל ומיכאלי, הבוסים החדשים של איגי. צילום: זיו שדה
20 באוגוסט 2013

לראשונה בהיסטוריה של ארגון הנוער הגאה (איגי), נבחרו שני מנכ"לים, גבר ואישה, לניהול הארגון החינוכי־התנדבותי. המנכ"לים הם רן לבל (28), מבעלי הבר שפגאט, ומנדי מיכאלי (31), מנהלת קליניקה פרטית לרפואה משלימה. הארגון הוקם בשנת 2001 על ידי יניב ויצמן כחלק מאגודת להט"ב, ובשנת 2004, בעזרתו של גל אוחובסקי, הפך לארגון עצמאי בהנהלת עמותת כמוני כמוך (ששינתה את שמה לעמותת איגי). 11 שנים לאחר הקמתו, פעילות הארגון הולכת ומתרחבת: כיום יש יותר מ־40 קבוצות חברתיות ב־19 רשויות שונות ברחבי הארץ. ביניהן קבוצות מנהיגּות, קבוצות דתיות, מועצת הנוער הגאה הארצית ועוד. פגשנו את לבל ומיכאלי לראיון היכרות.

כיצד אתם מסכמים את פעילותו של המנכ"ל היוצא, אבנר דפני?

לבל: "בחודש האחרון אנחנו מבינים את גודל התפקיד והאחריות הנלווית אליו, אני יכול רק לדמיין עד כמה קשה להתמודד איתו לבד. הארגון גדל משמעותית תחת ניהולו של דפני. יש לנו הרבה הערכה לעבודה שלו ואנחנו באים עם מוטיבציה ועם רוח חדשה".

מה מהות אותה רוח?

לבל: "אנחנו חלק מדור שבו גברים ונשים פועלים ביחד. לפני שבע שנים, כשרק עברתי לגור בתל אביב, לא היה הרבה במשותף להומואים וללסביות. היום התחושה היא של קהילה אחת, וזה מתבטא אפילו במקומות בילוי משולבים. הרוח החדשה היא גם חינוכית – איגי הוא לא רק מקום שמספק מענה נקודתי. אנחנו מזהים את הפוטנציאל ביצירת קהילה שמאפשרת יותר, אלטרנטיבית וכיפית". מיכאלי: "גם אני וגם לבל התנדבנו במשך כמה שנים באיגי, צמחנו מתוך הארגון וזיהינו את הפוטנציאל האדיר שיש בו. חשוב לנו לחנך את הנוער לקחת אחריות על המציאות שלנו, על החשיבה שלנו, על הקהילה שלנו ועל המדינה שלנו".

איזה שינויים פרקטיים אתם מתכננים לבצע?

לבל: "אנחנו רוצים לחבור יותר לרשויות המקומיות, שלצערנו אינן תומכות מספיק. בערים מסוימות גילו רק בשנתיים האחרונות שמתנהלת בהן פעילות של נוער גאה. אנחנו רוצים להבהיר לרשויות שזוהי פעילות חשובה כמו כל פעילות נוער אחרת. מעבר לכך חשוב לנו להתמקד בפריפריה – יש קושי גדול לגייס מתנדבים ולהשאיר שם את הנוער".

איך מתבטאת הבעייתיות במעבר של נוער גאה מהפריפריה לתל אביב?

מיכאלי: "הערים בפריפריה מפסידות אנשים איכותיים מהקהילה לטובת תל אביב, וזה מזיק למדינה. כשרציתי לחיות את חיי כלסבית, גם אני עברתי מראשון לציון לתל אביב". לבל: "אם המעבר לתל אביב נובע מבחירה אישית שלך זה בסדר. כשהוא נובע מצורך לברוח או מחוסר ברירה, זה רע מאוד".

נכנסתם לתפקיד בדיוק כשפרשת הברנוער התפוצצה מחדש. מה הלך הרוח כרגע בקהילה נוכח האירועים?

לבל: "צריך לעשות הפרדה – בפועל אנחנו לא קשורים לברנוער, זו פעילות של האגודה. מה שכן, ההשלכות של הרצח הובילו את איגי לשלש את עצמו. זה דחף חבר'ה צעירים לבוא ולהתנדב, להגיע לפעילויות ולשתף אותנו ברגשות שלהם. כל הומו, לסבית וטראנס שאני מכיר חוו את הרצח הזה בדרך מסוימת, זה גרם לכולנו לעצור ולחשוב מחדש". מיכאלי: "הדבר הראשון שעניין אותנו הוא לוודא שבני הנוער מקבלים את הטיפול הנכון ובעיקר להסביר להם שגילויי ההומופוביה האלה הם לא לגיטימיים, למרות התפתחות הפרשה".

מה מצב ההומופוביה בקרב בני נוער?

לבל: "סקר שהתפרסם בשנה האחרונה הציג עלייה בהטרדות על רקע הומופובי. המודעות לקהילה מובילה לכך שילדים מזהים הומואים ולסביות כבר בבית הספר, והם הופכים למטרות להטרדה".

יחד עם זאת, נרשמת התקדמות בקהילות גאות ברחבי העולם. איפה אנחנו ביחס לכל זה?

מיכאלי: "על הנייר, אנחנו בין חמש המדינות עם הכי הרבה זכויות לקהילה הגאה בעולם. לצערי המציאות החברתית והיומיומית שונה. יש דברים רבים שאינם תקינים ויש לנו עוד הרבה עבודה".

אתם חושבים שיגיע היום שבו הארגון יהפוך למיותר?

מיכאלי: "אני לא מאמינה שהוא יהפוך למיותר, אלא שהוא ישתנה עם הלך הרוח של המדינה והקהילה". לבל: "גם אם היום הזה יגיע, עדיין יישאר צורך בקהילה ממשית ובמקום שמחבר בין אנשים".