דור אלונה

עם תערוכת יחיד שזכתה לשבחים, מקום שני בפסטיבל ירושלים, שלוש תערוכות קבוצתיות במקביל ושיתוף פעולה עם תדר ועם עונת התרבות בירושלים - אלונה רודה חווה קיץ עמוס במיוחד. רגע לפני שהיא נוסעת לברלין לשנה, האמנית הצעירה מספרת למה היא נרתעת משיאים ונמשכת למוזיקה

אלונה רודה. צילום: יולי גורודינסקי
אלונה רודה. צילום: יולי גורודינסקי
20 באוגוסט 2013

 

האמנית אלונה רודה חושבת שמוזיקת אמביינט היא "סוג של קללה". זו הצהרה קצת משונה כשהיא מגיעה מיוצרת המציגה כעת מיצב סאונד, תאורה ופיסול המבוסס על עיבוד עכשווי ליצירה מפורסמת של המלחין הצרפתי אריק סאטי, שיכול להיחשב למבשר קדום של הז'אנר. ההבדל, טוענת רודה, נעוץ בעובדה ש"באמביינט אין התחלה וסוף, הוא שטחי בהוויה שלו. בעבודה הזו יש התחלה וסוף, וגם בתוכה יש מיני מבנים של התחלה וסוף שנוצרים מהעריכה ומהתזמון של המוזיקה והתאורה".

אצלך תמיד השיא נעלם.

"יש שיא, אבל הוא נקטע לפני שהוא מרגיש בנוח מדי. לפני שנתיים וחצי הצגתי בגלריה קו 16 עבודת וידיאו שצילמתי בשיעור עם בני נוער מהשכונה. לימדתי אותם להכין פצצות עשן והדלקנו אותן ביחד. כל הסרט בונה ציפייה לרגע ההדלקה שלהן, ואז הן מתפוצצות לכל עבר תוך כמה רגעים קטנים וזה נגמר עוד לפני שהתחיל, אבל המצלמה נשארת דלוקה, ממשיכה לצלם את האדמה או סתם את מה שיוצא כשמחזיקים אותה ביד. זה לקוח משפה יוטיובית של תיעוד אלמנטים מתפוצצים. בדרך כלל המצלמה ממשיכה לצלם אף שהשיא עבר, פשוט כי הכל קרה כל כך מהר, כבר לא חושבים עליה, עסוקים עוד בריגוש של הפיצוץ".

מה מושך בשיא אנטי שיאי?

"בסרט שמוצג עכשיו בגלריה חזי כהן, למשל, נופלת באמצע החלל פצצה – מסוג אחר הפעם! – שיוצרת מערבולת של עשן מתפזר ומים מהספרינקלרים שמגיבים לו. המערבולת הזו נמשכת כמה רגעים והיא בעצם צפייה במשהו מופשט שמשאיר זמן מת להרהר בו. זה זמן חשוב בעיניי".

אלו גם רגעים קצרים מאוד. כמה שניות בסך הכל.

"כמה שניות הן הרבה זמן! אין לי עבודות באורך של יותר מעשר דקות, ואני חושבת שבתנאי הצפייה הנוכחיים באמנות אי אפשר לדרוש הרבה יותר מזה מהמבקרים, אלא אם ממש בונים מערכת בשביל זה. העבודות שלי נבנות תוך מחשבה ובנייה של תנאי צפייה בהן. ב'לא יום ולא לילה' (העבודה שמוצגת בהלנה רובינשטיין – י"א) יש קטע שבו מוקרן אור אדום בוהק. כשהוא יורד יש שמונה שניות של חושך מוחלט. בשניות האלו אני מרגישה כאילו נופלת לי הבטן מבפנים, העיניים מחפשות מה הן מצליחות לראות, השקט ממלא את המקום. השחור מרגיש יותר שחור משחור, והזמן לא רוצה לזוז".

 פחות ברצינות

ביולי האחרון ננעלה "מעל ומעבר", תערוכת היחיד של רודה, שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית  (CCA) וכללה מיצב פיסולי אור־קולי שאפתני של דימוי הכותל. בשבועות שחלפו מאז הספיקה להציג בשלוש תערוכות נוספות. עבודתה "לא יום ולא לילה" מוצגת בתערוכה הקבוצתית "Showtime" שאצרה הדס מאור בביתן הלנה רובינשטיין (בהשתתפות נעמה צבר, ג'נט קרדיף ורודה). בתערוכה משותפת לרודה ולאמן הגרמני פלוריאן נויפלד בגלריה חזי כהן מוקרן הסרט "כלבים נובחים לא נושכים", שגם זכה במקום השני בתחרות הווידיאו ארט והקולנוע הניסיוני בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ובגלריה זיז הוצגה עד תחילת אוגוסט תערוכת מכירה לקראת נסיעתה של רודה לשנת עבודה בברלין במסגרת מלגת שהות בעיר. אם לא די בכך, היא עיצבה את אולפן השידור ואת חצר בניין בצלאל הישן במסגרת פרויקט החזית, שיתוף הפעולה של רדיו תדר ועונת התרבות בירושלים, והיא עובדת במקביל על עיצוב במה למופע חדש של הכוריאוגרפית יסמין גודר שיעלה בבכורה בגרמניה באוקטובר. העומס, היא מספרת, הוא תוצר של הבשלה ארוכה של סדרת פרויקטים שונים. את השנה הקרובה היא מתכננת להעביר קצת אחרת, ולכן משימתה הראשונה לאחר הנחיתה – משימה שלצורך ביצועה "תיאלץ" לצאת לעבודה בלילות – היא איתור מפיק האוס־טכנו גרמני עבור מיצב סאונד ותאורה חדש.

עבודה של אלונה רודה
עבודה של אלונה רודה

בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מציגה רודה באולם חשוך המואר לסירוגין על ידי פנסים לבנים, כחולים ואדומים. על הקיר האחורי פרוש וילון מבד מחזיר אור היוצר משחק צבעוני ומשתקף גם בריבועי פורמייקה שנפרשו על במה נמוכה מעץ. התאורה משתנה בסנכרון עם העיבוד ליצירתו של סאטי, המנוגנת בטובה בכמה אוקטבות נמוכות מכפי שנכתבה. "לאור ולסאונד יש תכונות של חומר שגובלות במטפיזי", היא מספרת. "זו עבודה אטמוספירית, כמו שהדס (מאור) אומרת, פיסול באווירה. עניין אותי לעבוד עם זמן, מרחב, אור ומוזיקה בשביל לייצר מצב, הלך רוח".

את מחפשת הלך רוח מסוים?

"את ה'מסוים' אני משאירה לצופה. אני יוצרת את הפלטפורמה. המצב האידיאלי הוא לצפות בעבודה כשאין אדם נוסף בחלל, וכך לא להיות מוטרד ממה אמורים לראות ואיך. מכל זווית היא נראית אחרת ולכן מזמינה את הצופה להתנהל בתוכה כרצונו ולחוש את התדרים שמופקים על ידה בשקט".

זה תיאור רומנטי מהסוג שהתרגלנו לשמוע מאמני אווירה כמו מארק רותקו, ריצ'רד סרה, ג'יימס טורל וכו'.

"אלו האמנים שגדלתי עליהם, אבל יש הבדל ברור בין העבודה שלי לבינם. אצלם (בהכללה) הגישה ליצירה היא פורמליסטית. אצלי הפורמליזם בהחלט נוכח, אבל מחוזק בהקשרים תרבותיים קונקרטיים. העבודה 'מעל ומעבר' שהוצגה ב-CCA, לדוגמה, קשורה לאסתטיקה של הברסלבים – כלי רכב להכנסת ספרי תורה עם אורות צבעוניים – והדימוי של הדיס־כותל של ישעיהו ליבוביץ. 'לא יום ולא לילה' לוקחת מהשפה שבתפר בין התיאטרון לקולנוע: דיוויד לינץ', אולמות אירועים ועוד. אלה קישורים תרבותיים ישירים יותר מהמינימליזם של אמן דוגמת סרה. העבודות גם לוקחות את עצמן פחות ברצינות – יש בהן פחות פטישיזם".

יצרת פסל של הכותל עם אורות שמנצנצים מתוכו ואת אומרת שהוא פחות פטישיסטי ולא לוקח את עצמו ברצינות?

"אפשר להתייחס אליו בספקטרום רחב של פרשנות: מסיבתי, מדיטטיבי, רוחני וכן הלאה".

רוחני או "עוסק ברוחניות"?

"גם וגם. בעבודה הזו האור הוא האלמנט המרכזי, ואור הוא פשוט דבר יפה. היופי הזה רוחני גם אם במקביל הוא מדבר על רוחניות. זו לא עבודה ביקורתית או פוליטית אף שהיא יכולה בקלות להיתפס ככזו. טקסט שמסביר אותה יכול 'להרוג' אותה, כי אז נכנסים לשאלות האלה: האם זה רוחני, או צוחק על רוחניות או מדבר עליה. זה באמת לא משנה".

מה קוסם לך?

"דרך הציפיות שלי כמבקרת בתערוכות של אחרים ומתוך מחשבה על עצמי כצופה בעבודות שלי, הרבה מהמאמץ שלי מוקדש לשאלה איך לגרום למבקר לשוטט או לשהות בתערוכה יותר זמן, כדי שיחשוב עליה יותר וכדי שטעם הלוואי שלה יהיה יותר ארוך. בהצגה או בסרט יושבים שעה וחצי או שעה. זה המון זמן. באמנות, בהכללה כמובן, יש חולשה גדולה שנובעת מכך שהצופה אבוד במרחב האינסופי של הזמן. הוא יכול לצפות בציור כמה שניות, דקה, ולהמשיך הלאה. זה כואב, זו הטרגדיה של האמנות".

אז בעצם האמנות שלך מבוססת על חיפוש פתרונות לשמירת הדריכות של הצופה?

"אני לא מחפשת פתרונות, אבל זה נמצא בתודעה שלי. אני תוהה למה אנשים באים לראות תערוכה, מה הערך המוסף של הגעה פיזית על פני דפדוף בתצלומים שמתעדים עבודות או קריאה עליהן. יש הרבה פסלים ומיצבים שנראים אפילו יותר טוב בתצלום מאשר במציאות, אבל בעבודות שהדגש בהן הוא פיזי – במרחב או דרך פעולה – קורה משהו שלא מתאפשר דרך מסך או מגזין. אם אתה עומד ליד איזו דלת והיא דופקת עליך (רודה מתייחסת לעבודה 'הדלתות' שהציגה לפני שנה וחצי במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון – י"א), זו תחושה שלא יכולה לעבור בתיעוד".

באה ממוזיקה

רודה, בת 34, עושה אמנות מגיל 12. היא גדלה במושב בן עמי שליד נהריה, ובגיל צעיר בנתה לעצמה סטודיו בחצר הבית. בתיכון למדה בבית ספר לאמנויות בקיבוץ כברי, ולדבריה מגיל צעיר היה ברור שזה הכיוון. בהמשך למדה לתואר ראשון ושני בבצלאל, ואף שאינה מנגנת היא מגדירה את עבודתה ככזו ש"באה ממוזיקה". "זה המדיום האולטימטיבי שיכול לסחוט אותך רגשית בלי מאמץ. אני עובדת עם סוגים שונים של מוזיקה – עיבוד מוזיקה קיימת (מקטעים משירים של הדורז, מטאליקה ועוד) או עבודה עם המוזיקאים מקומיים על יצירות חדשות (בהם רונה גפן, מאיה דוניץ, יוני סילבר, ובעבודה הנוכחית – כלבתא)".

אז למה לא למדת מוזיקה?

"זה פשוט לא מה שאני עושה, אני פסלת. היתרון הוא שעבור כל עבודה אני יכולה להיכנס לתוך עולם מוזיקלי אחר. כנ"ל לגבי העבודה כמעצבת במה עם במאים וכוריאוגרפים. זה משחק תפקידים שנותן לי פרספקטיבות שונות ומעשיר את הניסיון שלי".

עבודות העיצוב שלך סמליות יותר. פה את מניחה אלמנט, פה מחברת חומר. הן רזות וכמעט עירומות וזה הפוך מהטוטאליות החושית של העבודות שאת יוצרת כאמנית.

"כמעצבת אני באה לשרת את החזון והרצון של מי שאני עובדת איתו. אני רואה את העבודה בתהליך, ומנסה להבין מה הצרכים ולפעול בצורה הכי פונקציונלית ופשוטה. הפירמידה ברורה: רגע אחד אתה בראשה ורגע אחר אתה פועל למען משהו אחר. בשבילי זה המקום שבו המחויבות שלי היא קודם ליוצר שאיתו. אני ניגשת לזה אחרת, וזה בדרך כלל מזמן הרפתקאות ודי משחרר".

מה היה משחרר בבניית הסטודיו של רדיו תדר?

"לבנות מבנה שאנשים ייכנסו אליו וישתמשו בו זה תענוג גדול, ועוד לבנות משהו בחצר המחלקה לאדריכלות בבצלאל, שזו חוצפה קטנה שמוצאת חן בעיניי. הפעם הייתה הזדמנות ליצור דברים מאפס, וכמובן גם להיות בחיכוך עם מוזיקאים ולהרחיב את המעגלים. לקום מוקדם בבוקר עם הנג אובר אחרי הפתיחה בהלנה רובינשטיין ולנסוע במונית שירות לירושלים כדי לסיים את ההקמה זה אימון טוב שגם מזכיר לי שאני יכולה להיות עסוקה לא רק בענייניי".