האיש שפחד להיות עצוב

הפגישה שלי עם רועי צ'יקי ארד, שהתקיימה לבסוף במסעדת צפוני בטיילת בצהרי יום שבת, התחילה בטעות תמימה ומשעשעת. היחצנית של הוצאת הספרים חרגול, שפרסמה את ספרו החדש של צ'יקי, "השקנאי", היא זו ששלחה לי את מספר הטלפון שלו. מעולם לא דיברתי איתו לפני כן, ולכן הכרתי רק את הטון הייחודי – הצהרתי ונמרח בו זמנית – שבו הוא משתמש כשהוא מקריא שירים דרך מגפונים, או שר מעל לבמות אירוויזיונים.

הצ'יקי שענה לי דיבר בצורה הרבה יותר מיושבת, בהירה ושקולה, וייחסתי את זה לפער בין דמות המשורר לאיש הפרטי. כשביקש לעצור רגע את נסיעת האופניים כדי לפתוח יומן ולראות מתי הוא פנוי, דמיינתי אותו נתמך ברגלו המסונדלת בעץ בקינג ג'ורג'. הוא הציע שנקבע במשרדי עם עובד ומשם נשקול לרדת לקפה באזור. "יש לך משרד בעם עובד?", התפלאתי, והוא השיב ב"כן" נעים. האמת, אם יש מישהו שמסוגל להתארגן על משרד בעם עובד סתם כדי שיישב וימציא רעיונות לסיפורים ולשירים – זה צ'יקי. הוא בדיוק הבן אדם שיקסים את הדודות במשרדי ההוצאה, ייהנה מהתה של שעת בין הערביים ויתענג על העבודה הממוסדת.

כשנכנסתי למשרדי עם עובד ניגש אליי גבר נחמד עם פנים מחייכות, הגיש לי את ידו ואמר: "עופר? שלום, אני ג'קי". לפני שהבנתי מה הולך מצאתי את עצמי יושב במשרד הרבה יותר מרשים ממה שדמיינתי שסידרו לצ'יקי. לאיש שמולי קראו ג'קי שייבר, להלן מנכ"ל עם עובד, שגילה רוח ספורטיבית ראויה לציון כשסיפרתי לו על הטעות המביכה שהביאה אותי לקבוע איתו מתוך אמונה שהוא צ'יקי. כשתפסתי את הצ'יקי האמיתי הוא צחק מהטעות. בניגוד לרצינות שבה נתקלתי קודם, טון הדיבור שלו שידר כיף, ים, רוח שטות ורשת ג', כמו שציפיתי. "לא הייתי רוצה משרד בשום אופן", הוא הבהיר. "משרד זה סימן רע. הכיף הכי גדול שלי בחיים זה שאני נייד. אמנם יש לי תדמית תל אביבית מאוד, אבל בממוצע אני ישן בעיר רק ארבעה לילות בשבוע. קשה לי להתרכז פה, וכמעט כל סוף שבוע אני נוסע למקום אחר בארץ: מכמורת, חיפה, מזרח ירושלים, כל מקום שאני מוצא אנשים שייארחו אותי או שיש בו אכסניה זולה".

רציני ונונסנסי

הנטייה לשוטטות ניכרת גם בכתבות של צ'יקי ב"הארץ", שבהן הוא מתאר התרחשויות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ותרבותיות ברחבי ישראל מנקודת מבטו של נווד אופטימי. הטקסטים שלו הפכו ללהיט בקרב קוראי "הארץ", שאוהבים את הטיפול הייחודי שלו באקטואליה בביקורתיות מדודה מהולה באווירת תוססת, בלתי מחייבת, שטותית ומבודחת לפרקים.

הוא מספר שהכתבה שמייצגת בצורה הנאמנה ביותר את נקודת המבט העיתונאית שלו היא סיקור הביקור שערך באפריל 2011 בחגיגות המימונה בגן המייסדים באשדוד, שאליהן הגיעו פוליטיקאים כמו בוז'י הרצוג, רובי ריבלין ומאיר שטרית. "אני בא לאירועים האלה מתוך אמונה בסיסית שהאדם הקטן והפשוט הוא גם הטוב", מספר צ'יקי, "ושהאדם המצליחן והעשיר הוא לרוב נפוח. בכתבה על המימונה באשדוד זה ניכר בצורה טובה מאוד, כי בתוך מתחם ה־VIP במימונה היו פוליטיקאים וכל מיני אח"מים שהתפוצצו מרוב מופלטות, אכלו יותר משיכלו להכיל, בזמן שמחוץ למתחם התקהלו מאות אנשים שמתו לאכול מופלטות אבל לא נשאר להם כמעט כלום. זו המציאות בישראל בעיניי, בהפשטה".

בתל אביב אנשים מכירים את המותג "צ'יקי" ואת הווייב שנלווה אליו. אבל מה קורה כשאתה בא לאירוע כזה באשדוד? אתה אומר "שלום, אני צ'יקי"? איך אנשים אוכלים את זה?

"כמעט אף פעם אני לא מציג את עצמי ומשתדל לא לבוא עם צלם. אנשים לא מכירים אותי מחוץ לתל אביב, מחוץ למרכז תל אביב ליתר דיוק. רק באזורים שהצביעו לדב חנין בעיר מכירים אותי. אני מעין זבוב על הקיר באירועים האלה – עומד בצד, מאזין וכותב לעצמי רשמים בטלפון. לאנשים זה נראה כאילו אני מסמס ולכן אף אחד לא חושד בי. השיטה של הסמסים שלי הפכה למין מיתולוגיה. אני מצייץ על מה שאני רואה ומיד אחר כך כותב על זה לעיתון. זו עבודה קלה כי יש דדליין ואין זמן לחשוב על הדברים יותר מדי. שמע, זה ז'אנר כתיבה שקרי כי אני רואה רק את מה שאני רואה, ויכולתי לצורך העניין להיות בזמנו מחוץ לסברא ושתילא ולראות רק מילואימניקים משחקים שש בש ולכתוב על זה".

אתה מקפיד תמיד לסקר נושאים פוליטיים עם מידה של שטות וצחוקים, כאילו להדגיש שאתה לא מחויב לגמרי. למה בעצם?

"תמיד הלכתי על שני האפיקים במקביל – הרציני והנונסנסי. אם אני מרגיש רציני זה עושה לי רע. ברור שיש דברים רציניים מאוד וחשובים כמו תופעת המוות של פועלי בניין, למשל, שעליה עשיתי סרט תיעודי, אבל רוב הזמן אנשים מתעצבנים בשיא הרצינות על סטטוסים של יאיר לפיד, וזה בעיניי מטופש. חשוב לי שאנשים יהיו שמחים יותר".

רועי "צ'יקי" ארד בצעירותו

פרצת הרי לתודעה עם פינג פונג השטותניקית באירוויזיון וגם בהמשך, באמצע העשור הקודם עדיין לא היית חברתי ופוליטי יותר מדי. מתי זה השתנה?

"תמיד הייתי אדם פוליטי שמשלב את זה עם שמחה ומיניות, והכתיבה ב'הארץ' פשוט מבליטה את זה. אני בן אדם מאוד אופטימי ושמח, ובמובן הזה יש לי בעיה עם השמאל הביקורתי שנורא ממורמר ומדוכדך, אבל אני משתף איתו פעולה. הפעילים שלו אוהבים אותי בחזרה אבל מתישהו בטח יימאס להם ממני".

בעד מחאה שמחה

הדמות הראשית ב"השקנאי" מזכירה את צ'יקי בנוודות המתמדת שלה ובגישתה לעולם המטורף שסביבה. עלילת "השקנאי" מתרחשת במדינה אפריקאית חסרת שם שתושביה שחורים ולבנים ובראשה עומדת דיקטטורה פסיכית וגרוטסקית. אנשי השלטון ומקורביהם מגודרים במתחם עשירים במרכז הבירה, ושארית המדינה מורכבת מעניים וצמיתים שמשרתים את העשירים.

גיבור הספר הוא מנהיג מחתרת ההתנגדות הנוכחי, שקיבל את התפקיד אחרי שמנהיגי המחתרת שקדמו לו נתלו על ידי השלטון. מדובר באדם חסר כריזמה וחסר יומרה להנהיג, שמבלה את רוב זמנו במעברים בין דירות מסתור בחלקים נידחים של המדינה, ועל הדרך מספר לקורא את תולדות המדינה, עליית השלטון הנוכחי וההתנגדות לו ואת קורותיו שלו. "התחלתי לכתוב את הספר בספטמבר 2011", משחזר צ'יקי, "זה היה רגע של משבר במחאה: לא היה ברור אם להמשיך בקו השמח או לא, להפגין או לא, מה שהוליד את תהלוכת הלפידים המשונה. התחלתי לכתוב משהו שלא היה ממש על המחאה עצמה, אלא יותר הזיה טרופית על המחאה. בקיץ ההוא סיקרתי את האירועים כעיתונאי, אבל נכחתי בהפגנות גם כאזרח, והמחאה הזו הייתה התגשמות כל התקוות שלי ברמה הסוציאליסטית, מבחינת השמחה והאווירה. זה היה כל כך שונה מההפגנות המדכאות על נושאי הצדק החברתי לפני כן, ובניגוד להרבה אנשים שתקפו את המחאה על היותה קרנבל, אני דווקא אהבתי את זה מאוד. יש עכשיו כמה ספרים באותו כיוון – החדשים של ניר ברעם ושל יגאל סרנה – שעושים מין אוטופיה חלומית ופוליטית כזו על העתיד".

למה בחרת למקם את הסיפור דווקא במדינה שרירותית באפריקה?

"דמיינתי מדינה שיש בה סוג של שוויון בין שחורים ללבנים ושכולם ניצבים מול הדיקטטורה המטורפת הזאת. לא חיפשתי לרגע שהספר יהיה אמין, אלא רציתי שהכל ייראה כמו תפאורה של מחזה. זו גם הסיבה שהחלטתי שבמדינה ההזויה שהמצאתי יהיה חוק מופרך שחייבים לקרוא לילדים אך ורק בשמות ממחזות שייקספיריים. אפריקה בספר אינה אפריקאית, ולא מדובר בסיפור אוריינטליסטי על אפריקה הקסומה. תראה, אפריקה זה פה. אנשים בארץ בוכים כל הזמן על העולים החדשים שבאו אלינו מסודן ואריתריאה, אבל זה המצב – אנחנו ליד אפריקה. האפריקאים האלה עושים את מה שאברהם אבינו עשה – מהגרים בגלל רעב וקושי. יש אצלנו אי הבנה שאנחנו נמצאים על ציר מסוים וקרובים לאפריקה ולעולם הערבי, מין התעלמות מהקונטקסט של איפה אנחנו חיים".

הדמות הראשית מזכירה אותך בנטייה לראות את החיובי גם בסיטואציות קשות ובאנשים מפלצתיים.

"ממש לא חשבתי על עצמי כשכתבתי את הדמות, אם כבר אז על זאב נחמה מאתניקס. זה נכון שאני מחפש להראות את הטוב בכל בן אדם, וגם האדם הכי רע ומניאק יכול להתגלות כאיש שיחה מוצלח, או לפחות ככזה שיש לו בת נחמדה. יש לי חבר שפגש פעם את נוחי דנקנר ואמר לי: 'שמע, הוא אחלה. כיף לדבר איתו'. החוכמה לדעתי זה להבין שהמציאות מורכבת מבחינת החלוקה לרעים וטובים, אבל עדיין לחלץ מהמורכבות הזו את הדרייב להיאבק על איזשהו טוב. למשל המחאה – היא הרי לא הייתה שחור ולבן. לפרקים היא הייתה פתטית ובעייתית ואפילו סתרה את עצמה, אבל זה לא אומר שההתנגדות צריכה להיפסק. להפך. איפה שכן הכנסתי את עצמי בספר זה באופן שבו המשפחה מוצגת בו. אין שם כמעט דיבור על ההורים של אנשים ומוזכרת שם משפחה אחת בלבד וגם בה יש חוסר נאמנות. אני מרגיש שכולם סביבי מתחתנים ועושים ילדים, ובכלל הסביבה הישראלית מאוד בורגנית וזה משפיע על התרבות פה, ממתן אותה. זה סוג של מחאה קטנה שלי נגד המגמה הזו. הגיבור מזכיר אותי אולי רק בזה שהוא לוזר־מצליחן כזה. הר של כישלונות שבסוף מצליח איכשהו".

"השקנאי", ספרו של רועי "צ'יקי" ארד

אתה לוזר? חשבתי שאתה חי טוב רק מהכתיבה שלך.

"כן, אני חי מזה, אבל לא יכול לומר לך שהיו לי מכירות טובות יותר מדי מספרית בשום דבר שכתבתי. בזמנו כתבתי לטלוויזיה ושם עשיתי אחלה כסף".

יש לך תוכנית חומש, כיוון שאליו הולכים כל הדברים שאתה עושה?

"מבחינתי עד גיל 90 לעבוד ב'הארץ' ולהוציא פעם או פעמיים בשנה ספר שירה שלא הרבה אנשים יקראו".

אין לך פנטזיה שבעוד 30 שנה השירה שלך ושל "מעין" תיחשב לקנונית?

"לא, אני לא חולם להיות קנוני. אני רוצה שהתפקיד שלי יהיה של אחד שצריך להעלות רעיונות חדשים ופורצי דרך שאחר כך אחרים יממשו. אם 'מעין' יהפוך להיות מרכז ויפסיק להיות שוליים, לא יהיה טעם שהוא ימשיך לצאת. אתה מכיר את השורה הזו של נושאי המגבעת, 'הראשונים לא ידעו שהם ראשונים'? אז רוב הדברים שאני עושה – אני מבין את האימפקט שלהם רק בדיעבד, אם בכלל. לפעמים פשוט אין אימפקט וממשיכים הלאה".