הגל הישראלי החדש

בלי שואה, בלי כיבוש ובלי ערכים ציוניים: דור חדש של יוצרי קולנוע ישראלים צעירים לוקח את העניינים לידיים ומנסח קווים חדשים לדמותו. בתפריט: סרטי נקמה, זומבים, פרברים אפלים ונוער אלים. זה הזמן לאמץ אותו

כלי משחק בידי נערים. "שש פעמים"
כלי משחק בידי נערים. "שש פעמים"
20 באוגוסט 2013

הסרטים פשוט מתחילים. ללא אקספוזיציה, ללא מרחב נשימה. הסיפור אינו עוד מרכז הסרט, אלא האמצעים שדרכם הוא מסופר: הבחירה בשפת צילום ייחודית, סגנון הפריים, המוזיקה, עיצוב הפסקול, חקירת הדמויות וההתנסות בז'אנרים. אין דרך פחות פומפוזית לומר זאת: גל חדש של יוצרים מקומיים – כולם עם סרטי בכורה או סרטים שניים – מציע דרכים חדשות לחוות קולנוע חדש בעברית. ללא אבן הריחיים הנצחית של השואה, בלי לעסוק שוב ושוב בייסורי הכובש הנאור ותוך התעלמות מופגנת מהלייט מוטיב של התעשייה המקומית – הבום בפריים.

אחד החידושים של הקולנוע הישראלי הצעיר הוא ההתנסות הבתולית בסרטי ז'אנר. הבולט שבהם הוא "מי מפחד מהזאב הרע", סרטם השני של אהרון קשלס ונבות פפושדו, שביימו לפני שלוש שנים את סרט האימה "כלבת". "מי מפחד מהזאב הרע", שזכה בפרסי הסרט והתסריט בפסטיבל "פנטזיה", הוא מותחן קומי מסוגנן ומסחרר שמפגיש בין שלושה גברים בעקבות סדרת רציחות: שוטר (ליאור אשכנזי), מורה לתנ"ך שהוא בגדר החשוד (רותם קינן) והאב של אחת הקורבנות (צחי גראד) שיוצא למסע נקמה. הסרט נראה כמושפע מקולנוע קוריאני ומתרחק מהמציאות הכל ישראלית הצחיחה. היוצרים והצלם גיורא ביח נצמדים לחוקי הז'אנר ולאסתטיקה אוניברסלית. "אי אפשר לדבר על המתרחש כרגע בזירה הישראלית כפי שאפשר היה לדבר על הגל החדש של הקולנוע בהונג קונג או בקוריאה, אבל יש התעוררות", טוען אהרון קשלס, שסרטו זכה לפרגון גם מהגוורדיה הוותיקה ומהממסד כשזכה ל-11 מועמדויות בטקס פרסי אופיר הקרוב. "ההתעוררות מתחילה בשוליים, במקומות שבהם פועל הקולנוע הישראלי העצמאי, אבל כבר עכשיו אפשר לראות את האופן שבו קרנות משנות את יחסן לקולנוע ז'אנריסטי, והעובדה שקרן רבינוביץ' תמכה תמיכה מלאה בהפקה של 'מי מפחד מהזאב הרע' היא צעד מהפכני ולא מובן מאליו". כשהוא נדרש ל-DNA של הסרט, קשלס מפתיע כשהוא כולל בתוצאה, שכלל לא נראית כמו תוצר בנרטיב של הקולנוע המקומי, גם השפעות ישראליות. "'מי מפחד מהזאב הרע' נע על קו התפר שבין הקולנוע האמריקאי (קוונטין טרנטינו, האחים כהן) לקולנוע הקוריאני ('שבעה צעדים', 'אני ראיתי את השטן') עם קריצה לאגדות של האחים גרים. הקשר לישראל הוא במנטליות הגברית. שלושה גברים, צאצאים של תרבות ציונית ומצ'ואיסטית, מחליטים לנקום בחשוד ברצח סדרתי של ילדות. יש כאן האבסורד של אפרים קישון, ההתבהמות של אורי זוהר וקורטוב מהפסימיזם של אסי דיין". סרטים נוספים שהרשימו את קשלס ושהוא ממליץ לשים לב אליהם הם "לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון שייצא בשנה הבאה, ו"מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני. בנוגע למה שחסר לקולנוע המקומי, אין לו ספק: "קהל ישראלי שצועד לאולמות הקולנוע כדי ליהנות מרכבת שדים מסחררת".

סרט ז'אנר נוסף המתמודד בתחרות האקדמיה הוא סרט הזומבים הישראלי הראשון – "בשר תותחים" של איתן גפני. עלילת הסרט מגוללת את סיפורה של יחידת עילית בצה"ל היוצאת ללבנון ללכוד מבוקש חיזבאללה ומגלה לחרדתה כי הגיעה למדינה מוצפת זומבים. "בשר תותחים" מתנהל על פי כל חוקי הז'אנר הזומביים ועדיין בוחר למקם את העלילה במציאות מזרח תיכונית. היוצר משתמש בזיכרון הקולקטיבי של המתיחות בגבול לבנון לצרכיו ומצליח לתרגם את המציאות הקשה לז'אנר בדיוני. "כל סרט משקף בעיניי את המקום שממנו הוא בא, גם אם זה סרט ז'אנר. הלא זומבים הם תמיד מטפורה למשהו אחר", מספר גפני. "לכן הזווית המעניינת היא לקחת קונבנציות הוליוודיות ולהביא את הטוויסט הלוקאלי, כמו למשל סרט האימה הנורבגי 'שלג קפוא' או סרט האימה הפיני 'טרף', שמביאים לז'אנר זווית סקנדינבית ייחודית. במקרה שלי מיקמתי את הזומבים על רקע המלחמות והמתיחות התמידית עם לבנון".

יותר תעוזה

ההתכתבות של היוצרים הצעירים עם טרנדים עולמיים במקביל לרצון לשמר אסתטיקה ושפה ייחודיות ולוקאליות לישראל ניכרת גם בסרטי ביכורים שאינם שייכים לז'אנרים מובהקים. בסרטה "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס (שזכה בפרסי סרט הביכורים, הצילום והשחקנית של פסטיבל ירושלים 2013) משתמשת היוצרת בז'אנר הישראלי המוכר של קומדיה משפחתית ומנפצת אותו כשהיא מציבה במרכז סרטה מערכת יחסים מינית פרובוקטיבית עם אלמנטים סאדו־מאזוכיסטיים של גיבורת הסרט (טלי שרון) עם מנהל התיכון המקומי הנשוי והמבוגר ממנה (אלון אבוטבול). קיים דמיון רב בין יצירתה של דרייפוס ליוצרת האמריקאית העכשווית לינה דנהאם – במאית הסרט "רהיטים זעירים" והסדרה המצליחה "בנות". כמו דנהאם, גם דרייפוס עושה שימוש בהומור כדי לנתח מערכות יחסים בכלל ומיניות בפרט, ומביאה אל המסך גיבורה נשית מורכבת המתקשה לצאת לעצמאות.

אף שהסרט לא עוסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, או בצבא וממוקם בעיר פרברית מנומנמת כמו הרצליה – האלמנט הלוקאלי שבו חזק, גם בשרטוט המשפחה הישראלית הבורגנית וגם בצילום של שי פלג שעושה שימוש נבון בכיכרות העיר, בתיכון המקומי ובחדר נעורים ניינטיזי. "הלוקאליות של הסרט נובעת מעצם הלוקאליות שלי כיוצרת", מצהירה דרייפוס. "עצם זה שאני חיה כאן ומביימת כאן. הסרט ממוקם בהרצליה, עיר פרברית בורגנית ולכאורה מנומנמת, שיש בה משהו אפל, בדיוק כמו בעלילה של 'ההיא שחוזרת הביתה'; היא כמו הפרברים של טים ברטון רק בלי אדוארד עם ידי המספריים שלו".

האם הדיאלוג עם הקולנוע העולמי והז'אנרים החדשים שהתווספו מעידים על גל חדש? "אין גל חדש בקולנוע הישראלי", מכריזה מור אלדר, מנהלת ערוצי הסרטים של Yes. "כמו בכל שנה יש סרטי ביכורים של יוצרים, חלקם טובים מאחרים, ועדיין אפשר להבחין במגמה של הקצנה ברמת האלימות ברבים מהם". העורך אסף קורמן (שאחראי על העריכה המהוקצעת של "מי מפחד מהזאב הרע") דווקא לא מהסס להתלהב מהדור החדש. "הקולנוע הישראלי של השנה האחרונה בפרט מלמד אותנו שהשמים הם הגבול", הוא אומר. "עשינו כברת דרך גדולה גם בתחומים הטכניים וגם ברמת הנרטיב, ובעקבותיה גם התעוזה של היוצרים והקרנות הולכת וגדלה, אבל הקהל עוד לא יודע את זה, ואני מאוד מקווה שהוא ישתכנע". באשר להגברת האלימות על המסך, קורמן מסכים עם אלדר. "קיימת סינכרוניזציה בין העלייה במפלס האלימות בקולנוע הישראלי לקולנוע העולמי שהפך לאלים במיוחד בעשור האחרון. מבחינה אסתטית והיכולות הנרטיביות שלו הוא השתפר, אך הוא עדיין נותר ברובו מיליטנטי". לאלדר יש רעיונות איך להאיץ את התהליכים הקיימים. "אני מקווה כי תיאוריית האוטר של תסריטאי־במאי שעדיין מאוד דומיננטית בארץ תלך ותתפרק", היא מייחלת, "שכן לא כל במאי טוב הוא גם תסריטאי טוב ולהפך, ושהתחום ילך ויתמקצע ויתחלק לתסריטאים ולבמאים שמשתפים פעולה".

הסרט "שש פעמים" של התסריטאית רונה סגל והבמאי יונתן גורפינקל (שזכה בפרס "מבט אחר" בפסטיבל סאן סבסטיאן ובפרס סרט הביכורים, הבימוי, התסריט והשחקנית של פסטיבל חיפה 2012) הוא דוגמה לשיתוף פעולה מוצלח שכזה. במרכזו נערה (סיון לוי) שרוצה להיות מקובלת והופכת לכלי משחק מיני של חבורת נערים מהרצליה. הסרט מורכב משש התרחשויות בין הנערה לאותה חבורת נערים, כאשר בכל התרחשות עולה סף הלחץ על הנערה והיא נדחפת לספק נערים נוספים מהחבורה. דרך הבימוי של גורפינקל והצילום של שרק דה מאיו אנחנו נחשפים להרצליה אחרת מזו של דרייפוס – הרצליה של נעורים, ים ובתי עשירים. ששת המפגשים כתובים ומבוימים באמינות ומייצרים תחושה דוקומנטרית של ריאליזם מחניק.

התבגרות בצל משבר כלכלי. "הנוער"
התבגרות בצל משבר כלכלי. "הנוער"

בניגוד לחייהם של בני הנוער העשירים, מתאר סרטו של תום שובל "הנוער" (שהוקרן בפסטיבל ברלין 2013 וזכה בפרסי הסרט, השחקן והעריכה הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2013) את חייהם של שני אחים מתבגרים (שאותם מגלמים דויד ואיתן קוניו) שמשפחתם נקלעה לקשיים כלכליים והם נוקטים בפעולה קיצונית. שובל והצלם ירון שרף משתמשים בחספוס העירוני ובמקלטים של הבניינים כדי לתאר דלות. שובל משרטט במיומנות רבה התבגרות בצל משבר כלכלי. למרות השוני בין מסלולי ההתבגרות ששני הסרטים מתארים, שניהם בוחרים בריאליזם ובסצנות אלימות שמאתגרות את הצופה, בשניהם קיים דיסוננס בין המתבגרים להוריהם שאינם מודעים למתרחש בחיי ילדיהם, ובשניהם מתנקזת אחוות הגברים והאלימות אל עבר נערה.

למה עכשיו?

"מוקדם מדי להגדיר את פרץ היוצרים של השנים האחרונות כגל ולעמוד על אופיו", גורס פרופ' ג'אד נאמן, במאי קולנוע ותיק ("מסע אלונקות"), מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וראש התוכנית ללימודי תואר שני בקולנוע במכללת ספיר. "עם זאת הקולנוע הישראלי הצעיר הרשים אותי ברמת הקראפט, המקצוענות. מנגד האלימות ברבים מהסרטים עוררה בי חוסר נחת, כמו גם ההשתהות על האלימות וההתענגות הקולנועית ממנה. אמנם אנחנו חיים במדינה שמתקיימים בה מעגלים אלימים ועדיין אני תוהה – מדוע עכשיו זה עולה ומתפרץ?".

הסרט "מנתק המים" של הבמאי עידן הובל (שהשתתף בפסטיבל ונציה 2012 ואף זכה בפרס השחקן בפסטיבל חיפה 2012) עוקב אחר דמותו של גבר מהפריפריה (משה איבגי) שאיבד את עבודתו, וכדי להמשיך לפרנס את משפחתו מתחיל לעבוד כמנתק מים לעניים ממנו שלא יכולים לשלם את החוב. זהו סרט אטי שעוקב אחרי דמות וקשיי יומה במציאות של משבר כלכלי. אף שהסרט מתאר מציאות קשה, הוא מאופיין ברגישות רבה ועוסק בשגרת הישרדות המצטברת לכדי חוויה עשירה ומרגשת. הובל מתכתב ביצירתו עם הבמאי התורכי נורי בינג' ("היו זמנים באנטוליה", "אקלים") שמאופיין בריאליזם פיוטי. "בדיאלוג עם הצלם איתי מרום על הסרט, אמרתי שאני מחפש 'בינוניות רעבה'", משחזר הובל. "כבישי האספלט, המדרכות של אקרשטיין, החצרות המוזנחות. חיפשתי את הייצוג של הפריפריה הישראלית והרעב לצאת ממנה, להגיע למרכז, גם התודעתי וגם הפיזי".

מאפיין נוסף אצל גל היוצרים החדש הוא עלייה בכמות התסריטאיות והבמאיות שמביאות למסך נרטיבים חדשים ומרחיבות את המנעד של הקולנוע הישראלי. אמנם הבמאיות עדיין במיעוט (השנה זכו לתמיכת האקדמיה שני סרטים בלבד שבוימו על ידי נשים: "ההיא שחוזרת הביתה" של דרייפוס ו"פלסטלינה" של וידי בילו), וכך גם נקודות המבט הנשית, אך זוהי מגמה שהולכת וצוברת תאוצה מבורכת, כשכבר בשנה הבאה צפויים להיות כשמונה סרטים עלילתיים שיבוימו על ידי נשים. אף שאולי מוקדם להגדיר את אופיו של גל היוצרות והיוצרים החדש, או להכתירו ככזה – תמיד ישנה אפשרות כי זוהי פריצה של יוצרים שונים המתרחשת במקביל – קשה להתעלם מהתסיסה היצירתית, מהקשריה ומהשלכותיה על הקולנוע המקומי. לנוכח אישור התקציב החדש והעלייה של כ־13 מיליון ש"ח לתקציב הקולנוע, נראה כי מגמה זו רק תלך ותתעצם. לקהל הישראלי צפויה שנה מרתקת של סרטים מגוונים, עכשיו נותר לו רק להגיע לבתי הקולנוע.

יעל קיים היא במאית ומרצה במכללת ספיר. סרטיה הקצרים זכו בפרסים בינלאומיים, ובימים אלו היא עובדת על סרט הביכורים שלה "ההר" בהפקת יולי־אוגוסט