הדברים שמאחורי השמש

שנה וחצי אחרי שנאלצה להתפטר מהניהול האמנותי של אנסמבל הרצליה, שבו ניסתה להוביל קו תיאטרוני אוונגרדי ונועז, אופירה הניג חזרה לתיאטרון עם הצגה חדשה וגם עם הכרזה חד־משמעית שהתיאטרון הרפרטוארי כבר לא ממש מעניין אותה. "אני לא יכולה היום לעשות הצגה שאינה מודעת לעצמה", קובעת הניג. "הצגה שרק רוצה לספר סיפור זאת בורגנות, שלא מעניין אותי להיות חלק ממנה או אפילו לראות כזה דבר. במחשבה האמנותית שלי, אני מבקשת לחפש קונטקסט חדש".

הפרויקט שלך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" הוא קופרודוקציה בין ארבעה תיאטראות אירופיים עצמאיים שמבוססת על טקסטים דוקומנטריים של אמנים כמו היינריך היינה ולני ריפנשטאל, וטקסטים חדשים שכתבת יחד עם יוסף אבו ורדה וגלעד עברון. איך נולד הפרויקט?

"הכל התחיל מההצגה 'מפגש באינסוף', שדורון תבורי יצר באנסמבל הרצליה לפני שנתיים. הדרך האסתטית שבה דורון בחר לספר את הסיפור של האמנים קלאוס מאן וגוסטף גרונדגנס מול המשטר הנאצי מאוד עניינה אותי, והייתי מאוד גאה בהפקה הזאת. לעומת זאת, מההפקה הזאת התחיל הנתק הגדול שלנו עם הקהל והתהליך שהביא בסוף להתפטרות שלי. הרבה זמן הסתובבתי עם רעיון להצגה שמבוססת על ביוגרפיות של אמנים, כשהקונטקסט הוא היחסים בין האמן לשלטון. התחלתי לעניין בעבודה שחקנים שהם סוג של משפחה מבחינה אמנותית ופוליטית: דורון תבורי, סלווה נקארה, רבקה נוימן, ואחרים. מהר מאוד הבנו, שהעיסוק באמנים האלה יהיה רלוונטי, רק אם נעסוק גם בביוגרפיות שלנו, כהדהוד ליחסי אמן־שלטון שאנחנו חווים".

מתוך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש":

איך קורה שיוצרת מרכזית כמוך, שעבדה בעשורים האחרונים במוסדות הרפרטואריים הכי מרכזיים בארץ, מוצאת את עצמה פתאום בשוליים?

"לאנשים מהסוג שלי קורים שני דברים: או שמגדירים אותנו כמשוגעים ובוגדים, ובעצם מוציאים אותנו מחוץ למעגל, או שמנכסים אותנו ומלאימים את היצירה שלנו. אני חוויתי כבר את שני הדברים. דווקא בתור מישהי שבאה מהתיאטרון הרפרטוארי ויוצרת שם כל חיי, ההתעקשות על יצירה עצמאית לא באה מתוך מקום של מרמור או של קורבנות, אלא מתוך אמונה שיש גם דרכים אחרות. לדעתי זה צריך להיות המאבק כאן. התאטרון הרפרטוארי הוא מערכת שמסוגלת להכיל דברים מסוימים, לרוב על פי מחזה כתוב ובלוח זמנים מוגדר. אך כשאתה רוצה ליצור עבודה שהיא תלויית תהליך, תלויית חיפוש או אפילו תלויית חלל – אין היום שום מקום מסודר בארץ שיכול להכיל את זה. זאת בניגוד לאירופה, שם יש לך את שתי האפשרויות ואתה גם יכול לנוע בין שדה לשדה. אני תמיד אשמח לביים צ'כוב או את שייקספיר, אבל אני יודעת שהיום זה לא מספיק לי. כאמנית אני מרגישה שיש לי צורך מאוד גדול בפיתוח של השפה, בבחינה של הטיפול בחלל ובניסיונות בכתיבה. אני זקוקה היום לחופש ליצור עבודה שעוקפת את הצורך במחזה הכתוב היטב, או לחילופין לוקחת מחזה כתוב ומפרקת אותו לגורמים".

האם החיפוש הצורני שאת מתארת מלווה אותך לכל אורך הקריירה שלך, או שמדובר בהתחפתחות של התקופה האחרונה?

"זה התחיל בעיקר בעשור האחרון, שבמהלכו היו לי מפגשים עם חשיבה תיאטרונית שמגיעה יותר מהפרפורמנס ארט וממה שבארץ קוראים לו 'תיאטרון חזותי'. לזה הצטרפה גם האהבה הגדולה שלי למחול, למוזיקה ולאמנות הפלסטית. התחלתי לנהל דיאלוגים עם אמנים כמו יסמין גודר, הארכיטקט אורן שגיב, המעצב והבמאי עמית דרורי. הדברים שלהם סקרנו אותי והשפיעו על המחשבה האמנותית שלי, והרגשתי שהתיאטרון הרפרטוארי אינו מסוגל להכיל אותה. דווקא מכיוון שאני באה מהתיאטרון שמבוסס על המחזה הכתוב ואוהבת מאוד את השפה, התחלתי לחפש בשנים האחרונות כלים תיאטרוניים שאינם מבוססים על המילה. פתאום מצאתי עושר של מחשבה ויכולת לפתח את השפה שלי כאמנית, שלא תמיד יכולתי למצוא במערכת הממוסדת. היום אני מרגישה שלא אוכל יותר לחזור אחורה".