היינו העתיד

אלעד ערמון חתם את ילדותו בנפילה אל הבגרות, מטפורית וממשית כאחד. כשהיה נער הוא נפל מסולם ושבר באופן חמור את העקב, והחוויה המכוננת הראשונה של חייו הבוגרים מלווה בזיכרון צורב של כאבי תופת, הליך שיקום מפרך ותחושת בדידות תהומית. מאז הספיק ערמון (33) לבסס את עצמו כאמן ופסל מוערך, להקים משפחה משלו ולחזור איתה להתגורר בקיבוץ שבו גדל. אולם גיל ההתבגרות עדיין רודף את יצירתו. כעת, עם צאת רומן הביכורים שלו, אפשר אולי להבין מדוע. "עכשיו נשברים" הוא רומן חניכה סמי־אוטוביוגרפי ופנטסטי לעתים, קצר יריעה אך מדויק, שבו ערמון חוזר אל אותה נפילה מכוננת.

באמצעות שימוש במילים כבחומר חי ורוטט הוא מעביר לקורא את פעימות כאבי הגדילה וההתאחות, את חרדת הנפילה המשתקת ואת המסע הפלואידי הלוך וחזור, לאורכו של הזיכרון, בין הילדות לבגרות. כתיבת הרומן ארכה יותר מעשור והוא השתנה ולבש צורה בצמוד לחוויותיו של יוצרו במהלך השנים. "התחלתי לכתוב את הספר מיד אחרי הצבא", מספר ערמון. "וככל שחזרתי אליו הייתי עסוק בעיקר במחיקה. היו בו המון דברים שהתאימו לנוער, דברים שנכתבו מתוך החוויה ופתאום הרגישו קצת פתטיים. ככל שהתבגרתי ליטשתי עוד ועוד, והדברים הפכו מעובדים יותר והתנסחו טוב יותר על סמך ההבנה שלי את ההתבגרות מבחוץ וממרחק. אחד הדברים שקרו לקראת הסוף למשל, ממש בשנה האחרונה, הוא שהכאב – שהוא חלק מהותי מאוד בעלילה – קיבל צורה ממשית של דמות בסיפור. פתאום היא (הכאב) הפכה להיות כתובה בלשון נקבה ופתאום היא הפכה להיות דמות שלגיבור יש איתה יחסים של ממש, כמעט רומן אפילו. אני מניח שזה למשל נבע מה"התברגנות" שלנו: עברנו מהמרכז לצפון, יש לנו שלוש בנות, היינו בשלב של לנסות להתרגל לחיים בפריפריה והייתי צריך איזה טוויסט בשביל עצמי. אז הוצאתי את זה במין דמות אפלה שאפשר לכוון אליה תשוקה".

חשבתי דווקא שהפיכת הכאב לדמות נקבית מתקשרת למורכבות מערכות היחסים עם נשים שחוזרת לכל אורך הספר.

"יכול להיות שזה נובע גם מכך, יש איזה עניין עם נשים. אני יודע עוד מתקופת לימודי האמנות שהמקום הנשי הפך להיות משמעותי מאוד עבורי ובגלל זה גם הספר נפתח באישה על סף לידה, כי לא יכולתי להתחיל ספר או איזושהי יצירה, לא מדמות של אישה. אני חושב שזה נובע גם מהמקום של ההולדה, של כוח שאין לי, וגם מהתפיסה הכללית שלי את הנשיות כמעין כוח שחורג מהמציאות ומהיומיום, משהו שקצת גדול מהחיים. זה מה ש'כאב' עשתה בשבילו, היא באה וסחפה אותו החוצה מבית החולים, בודדה אותו, לקחה אותו לעולם אחר".

ערמון מספר שדבר משמעותי נוסף אשר הוסיף ממד של עומק ומורכבות לספר הגיע ישירות מהעבודה עם עודד וולקשטיין, ששימש כעורך הספר. "הוא היה בא אליי לצפון", מספר ערמון, "והיינו יושבים ומדברים על החיים. אחרי כל ביקור שלו הייתי לוקח חודש וכותב מחדש. באיזשהו שלב דווקא עודד, שנתפס כמין אדם אפל כזה וקצת גותי שעוסק המון במוות, אמר לי: 'שמע, זה מדכא מדי. יש פה יותר מדי מוות ודיבורים על המוות. חייבים להכניס לזה קצת חיים'. ניסינו לחשוב איך נותנים לזה קונטרה, איך מכניסים גם תשוקה לחיים, ואז עלה הרעיון להכניס מונולוג סיום, שיש בו משהו עצוב נורא כמובן, אבל הוא גם כולו רווי תשוקת חיים. כתיבת המונולוג הזה הייתה קושי מטורף עבורי. פתאום נאלצתי לצאת מהעמדה של המתבגר הזה שמושך למקום האפל והכואב, ולהתחיל לחשוב למה כן לרצות לחיות".

אז זו בעצם ההתבגרות?

"כן. הטקסט עצמו והאופי שלו התבגרו ככל שהסיפור העמיק והתקדם. הכניסה לסיפור היא בשיא הדרמה של כאבי ההתבגרות וההורמונים, ולאט לאט מתקדמים ומגיעים לעולם שיש בו המון סיפורים שנפתחים ולא נסגרים, משהו שמבחינתי מייצג מציאות, חיים של מבוגרים. אנחנו כבר לא צועדים באיזה שביל שבו ברור לנו כל הזמן מה יהיה השלב הבא".

 —————————————————————————————————–

"עכשיו נשברים", אלעד ערמון. ידיעות ספרים, 167 עמ'