השומר הבוגר

לצד שכבת גיל צעירה להפחיד שמכתיבה את החוקים של ההאוס העכשווי – ג'וי אורביסון שהתחיל לתקלט בגיל 13, קייל הול שעשה לעצמו שם עולמי עוד בהיותו טינאייג'ר והמרטינז בראדרז שבגיל 16 כבר קיבלו חוזה הקלטות – קיימת תופעה קוטבית, של די.ג'ייז שזכו לפריחה מאוחרת ושמביאים עימם משקל סגולי שונה מזה של הינוקות. סיפור אחד כזה הוא של כריס מיצ'ל, שהגיע ארצה לתקלט במסיבה של לייטר בדלי. מיצ'ל, בן 37, החליט רק לפני חודשים אחדים להתפטר מעבודתו כדורמן במלון בעיר מגוריו – טמפה שבפלורידה – ולהתמסר למוזיקה, שאף על פי שתמיד הייתה אהבתו הגדולה, מעולם לא הייתה עיסוקו המקצועי המרכזי. "להיות דורמן זו עבודה קולית, אבל כאן גם נמצאת הבעיה – שביעות רצון עצמית היא רגל אחת בקבר", הוא אומר. "יש הרבה דברים חשובים שלמדתי מעבודתי במלון ואנצור איתי, אבל הגיע הזמן שאסע לאירופה עם המוזיקה שלי ואראה לאן היא לוקחת אותי".

בכל זאת, מה גורם לבן אדם לקום יום אחד ולהחליט שהגיע הזמן להחליף עמוד?

"זו הייתה תוכנית שרקמתי במשך תקופה ארוכה. הייתי בר מזל וחברתי לאנשים כמו אמיר אלכסנדר, חאקים מרפי, פטריק סקוט, ליידי בלאקטרוניקה ועוד. זה עזר לתשומת הלב שהופנתה כלפיי וסיפק לי הזדמנות ללכת קדימה עם קריירת הסולו שלי. וגם, למרות שהרווחתי כסף סביר ביותר, זה עדיין לא היה המון – זה לא שהייתי דורמן בניו יורק – אז שאלתי את עצמי: 'למה לא לעשות כבר את מה שאתה אוהב?'. רוב העבודות מתוכננות כך שיוכלו להעניק לאלו שעובדים בהן מוות אטי. הן כמעט אף פעם לא מעניקות לך את האפשרות לעצמאות. מוזיקה, לעומת זאת, מעניקה לך בחזרה את מה שאתה משקיע בה".

איך בכל זאת משלבים שגרה יומיומית שוחקת עם צמיחה מוזיקלית?

"לאזן מוזיקה עם חיי שגרה זה רק עניין של לראות את התמונה הגדולה יותר. כל הדברים שקורים לנו מכילים לקחים וקונספטים. אני מנסה להביא את כולם לתוך המוזיקה. חוץ מזה, בהיבט הפרקטי העבודה הזו אפשרה לי לתקצב את תחביביי המוזיקליים ולהמשיך בהם".

לא לחינם מזכיר מיצ'ל את אמיר אלכסנדר. בין השניים נרקם קשר מיוחד שהוליד שותפות מוזיקלית, רעיונית וגם מעשית בדמות הלייבל "Vanguard Sound" ותת־הלייבל שלו שהושק לא מזמן, "Anunnaki Cartel", ושהוציא אי.פי ראשון שכבר אי אפשר לשים עליו יד בשום חנות תקליטים מקוונת. "נפגשנו לפני כ־16 שנה במסיבה פה בטמפה במקום שנקרא Silver Meteor Gallery, נזכר מיצ'ל. "הוא ניגן מוזיקה שהעיפה לי את המוח. ניגשתי ושאלתי אותו: 'מה זה לעזאזל?'. כשהוא סיים לנגן, הצעתי לו שננסה לעבוד ביחד. היו אז הרבה די.ג'ייז טובים בעיר, אבל רק לו היה את הסאונד המיוחד הזה שהתאים למה שאהבתי, שגרם לי להרגיש קרוב אליו. הקרבנו ביחד הרבה מאוד, ואני באמת מאמין שאם נמשיך בדרך הנכונה של יושרה מוזיקלית, הכל יהיה כמו שהוא צריך להיות".