זה יגמר בכלמידיה

אם יש משהו שלמדנו מהבחירות האחרונות זה שאי אפשר לסמוך על סקרים. הכלל הזה תקף גם לגבי הסקר העולמי של דורקס מ־2005, שקבע כי 20 אחוז מהישראלים השתתפו בעבר באורגיה, דבר שהציב אותה יחסית בראש הרשימה, כמה מקומות אחרי השיאניות אוסטרליה (28 אחוז), איסלנד ודרום אפריקה (26 אחוז) וארצות הברית (24 אחוז).

מדובר במקום מכובד ולא הגיוני בעליל, בהתחשב בכך שבתחתית הרשימה נמצאת מדינה כמו הולנד, ארץ הסמים והזנות, שבה רק שישה אחוזים דיווחו על השתתפות במין קבוצתי. אבל אם נניח לשנייה שהסקר של דורקס אמין כמו קונדום שלא נקרע, אז כנראה שיאיר לפיד שאל את השאלה הלא נכונה – השאלה היא לא איפה הכסף, אלא איפה האורגיות? אם 20 אחוז מהישראלים השתתפו בהן, ותל אביב היא בירת הסקס הבלתי מעורערת של ישראל, איך זה שמשגלים המוניים הם לא מראה שגור בעיר (ואני לא מדבר על סצנת ההומואים, שבה אורגיה זה שם נרדף לדייט שני)? אם גם ככה כולם כבר הזדיינו פה עם כולם – למה לא סימולטנית?

אורגיות היו איתנו מאז שחר ההיסטוריה, מדובר באחד הריטואלים הפולחניים הקדומים ביותר – היוונים עשו את זה, הרומאים עשו את זה, אפילו ברלוסקוני עשה את זה עם עוד 33 בחורות שחלקן קטינות במסיבות הבונגה בונגה הידועות לשמצה שלו. מדובר בתופעה שאינה ייחודית רק לבני האדם – גם דולפינים תועדו מקיימים אורגיות המוניות, שחלקן לגמרי הומוסקסואליות (רק בלי המוזיקה של ג'ורג' מייקל ברקע).

בשנות ה־60 העליזות דוד אבידן וחבריו החלו לכתוב על מסיבות החשק שהתקיימו ברחבי העיר ב"העולם הזה", על אף שהיו שטענו שהם המציאו הכל כדי לשוות למגזין אופי מופקר וליברלי. הנה דוגמה לתיאור של מסיבה, מתוך גיליון מ־1967: "המסיבה לא הייתה בעצם מסיבה, אלא אורגיה. השתתפו בה חמישה קארוסלים, שני אמריקאים, אחד גבר, אחת אישה בלונדינית יפה וישראלי אחד. גבר. כל המשתתפים התפשטו, שניים מהם היכו אחד את השני בשוט, שניים ניסו לברר מה מינו המדויק של האחר, וכל השאר הסתובבו סביב דולי, שהיה פעם גבר ועכשיו היא אישה. האורגיה נמשכה עד שש בבוקר". אז איך זה שדווקא כיום, בתל אביב מודל 2013, המילה הזאת גורמת לכל כך הרבה אנשים להסמיק?

כמובן שהכי קל להאשים גם הפעם את הדתיים ואת החרדים, שמגנים את ההפקרות המינית ומעודדים חיי פוריטניות מודחקים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהאדם היחיד בהיסטוריה היהודית שבורך בחוכמה האלוהית, שלמה המלך, השכיל להחזיק בארמונו 300 נשים ו־700 פילגשים, ואין מצב שהוא ידע אותן אחת־אחת. יש כמובן גם את שאר החשודים הקבועים – הרשתות החברתיות שהפכו אנשים לחרדים מתמיד לפרטיותם, המודעות הגוברת למחלות מין, הא־מיניות של הסצנה ההיפסטרית והאימפוטנציה חשוכת המרפא של השמאל התל אביבי, אם למנות כמה. לעזאזל, אפילו כשחצי עיר עברה לגור באוהלים בשד' רוטשילד תחת הסיסמה ההיפית "מהפכה של אהבה" היה שם פחות סקס מבמנזר בודהיסטי.

אפשר להפנות את האצבע לכל מיני כיוונים, אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שאשמים, בני מעמד הביניים, שמעמידים פנים שאנחנו פתוחים לגבי מין, כשלמעשה אנחנו סגורים יותר מבית זונות ביום כיפור. אנחנו, שמעדיפים לשתות כל שבוע את הקפה הקבוע שלנו עם כמות הסוכר הקבועה שלנו בבית הקפה הקבוע שלנו, מאשר להשתרמט עם כל העולם ואחותו. אנחנו נשארים נאמנים לעקרונות המונוגמיסטיים שלנו ולא טורחים אפילו לנסות משהו אחר, משקרים לעצמנו ולכל מי שמעוניין לשמוע שככה הכי טוב, שזה טבעי.

אני, לדוגמה, מעולם לא השתתפתי באורגיה בעבר, מאותה סיבה שלא הלכתי לפוליטיקה – כי אף אחד מעולם לא הציע לי להצטרף, וכי זה לא מספיק מעניין אותי בשביל שאזום משהו בעצמי. עד השבוע שעבר, הכי קרוב שהגעתי לאורגיה הייתה צפייה בסרטי גאנג באנג. הבעיה היא שבחיים האמיתיים אי אפשר פשוט לגשת לבחורות בסופרמרקט ולשכנע אותן לקיים מין קבוצתי עם כמה גברים בוואן מקרטע. לכן בחרתי לעשות מעשה ולמצוא אורגיה בתל אביב שאוכל להשתתף בה, או יותר נכון, העורכים שלי ציוו עליי לעשות את זה. אני הסכמתי ברצון רב, ואת התלונה למועצת העיתונות בגין סירסור כתבים החלטתי לשמור לאחר כך.

במבוך של הדנג'ן

אחרי שהתייעצתי עם מיטב המוחות המטונפים שיש לעיר הזאת להציע, הגעתי למסקנה שהדנג'ן יכול להיות מקום טוב להתחיל בו את האודיסאה המינית שלי. לא הייתי שם מעולם, אבל שמעתי שהרבה פעמים המסיבות שלהם מתגלגלות למעין אורגיות גותיות שנראות כמו סרטי סנאף מהאייטיז.

הגעתי למועדון חמוש בבחורה יפה שמעדיפה לא להזדהות בשמה ולכן אקרא לה ז'וסטין, על שם הספר האהוב עליי של המרקיז דה סאד. גם עבור ז'וסטין זה היה הביקור הראשון במועדון ולא ידענו למה לצפות. בטח שלא ציפינו שכבר בכניסה ניתקל במישהי שלובשת מחוך ומלקקת עמוד, ובגבר שמצליף באישה בביריות על הבמה. עד מהרה הבנו שחוץ מהשטחים הכבושים, הדנג'ן הוא כנראה המקום היחיד במדינה שעליו החוקים של העולם החיצון פשוט לא חלים.

אני, באופן אישי, מעולם לא התחברתי יותר מדי לקונספט של סאדו־מאזו. כמו שדתיים לא מערבבים בשר וחלב, כך גם אני משתדל להפריד בין מין לאגרסיביות. קשה לי עם התפיסה השחורה־לבנה הזאת של סקס ששוכחת שיש שם עוד לפחות 50 גוונים של אפור, עם הפטישיזציה של חפצים שמתעלמת לחלוטין מהממדים הרוחניים של האקט המיני, ועם העובדה שיש אנשים בעולם הזה שלא יכולים לגמור בלי שדורכים להם על האשכים או עושים להם מומיפיקציה (אם אתם לא יודעים מה זה, אל תשאלו).

אבל למרבה הפלא, הביקור בדנג'ן התגלה דווקא כחידוש מרענן – בכל זאת, בשלב מסוים נמאס לך כבר לצאת לברים שהדבר הכי לא צפוי שיכול לקרות בהם הוא שהדי.ג'יי יחליט פתאום לנגן שירי טראש גרועים מהניינטיז. באופו שקצת הפתיע אותי, יש בגומחת הסליז הזאת משהו מחתרתי ואנטי־בורגני שאין באף מקום אחר בעיר.

את פניי קידם מנהל המועדון גיא הדר, חנון חביב שעובד גם כמבקר המשפטי של אגודת הסטודנטים ונאלץ לוותר על חלומו להיות שופט כדי שהוא יוכל להמשיך להסתובב בלילות עם קולר מסביב לצוואר. ככה זה עם שופטים בארץ – אסור לאף אחד לשים עליהם רסן ולעשות להם גולדן שאוור חוץ מלראש הממשלה.

בזמן שז'וסטין ואני בהינו בסרט פורנו ביזארי למדי שכלל אך ורק ליקוקים של כפות רגליים, ניגש אלינו אדם מבוגר שנראה כמו קלסתרון מהלך של סוטה מין, סוג של הכלאה בין משה קצב לבני סלע. הוא הציג את עצמו כמייבא של כלי רכב (שקר גס), אמר לז'וסטין שהיא נראית "כמו ממזרתה לא קטנה" והציע לנו לבוא אליו לפנטהאוז כדי לעשות אורגיה בג'קוזי איתו ועם החברה הרוסייה הצעירה שלו. אמרנו לו בנימוס מהול בזעזוע שנחשוב על זה, אבל משה סלע לא ויתר, שלף את האייפון שלו והתחיל להראות לנו תמונות עירום של חברה שלו, שנראתה לא רע בכלל, ואת סרטי הפורנו הביתיים שהם צילמו, שנראו פחות טוב. בשלב מסוים החברה הרוסייה הגיעה והוא הפגיש בינינו. כל הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד.

ברחנו משם לאגף האחורי והמסתורי ביותר במועדון – המבוך. בכניסה למבוך יש תמרור אירוני שכתוב עליו "האט! ילדים בדרך", ולידו שומר סף מגודל שתפקידו לוודא שרק זוגות ייכנסו. אני וז'וסטין קיבלנו אישור מעבר, הסטנו את הווילון השחור ונכנסנו למה שהתגלה כמסדרון חשוך ומפותל עם כל מיני כוכים קטנים שבהם אנשים הזדיינו, קשרו זה את זה והתעללו אחד בשני. לרגע היה נדמה לי שהגעתי לכלא מגידו.

לבסוף הגענו לחדר בקצה המסדרון שבו בחורה שמנה וערומה למדי שכבה על מזרן מוכתם ומצצה לשני גברים, בזמן שמישהו אחר הפשיל את התחתונים שלה ועשה לה ביד. נעמדנו מולה ובהינו בה בהלם שעה ארוכה, בזמן שכל מי שעבר באזור עצר לידה כדי לתת לה כמה סטירות הגונות בישבן והמשיך ללכת. אלינו אף אחד לא התייחס – מציצנות היא לא משהו חריג בחוגים סאדיסטיים־מזוכיסטיים.

ז'וסטין אמרה לי שאם כל הנוכחים בחדר לא היו כל כך דוחים אותה פיזית, יש מצב שהיא הייתה שוקלת להצטרף אליהם. אני הנהנתי בהסכמה, אבל בכל זאת הרגשתי צורך להשאיר איכשהו את חותמי בסיטואציה, גם אם לא בצורת טיפות זרע. הבנתי שאין לי ברירה אלא לתת לשמנה לחוש את נחת זרועי. ניגשתי אליה, ובזהירות, מבלי להשקיע בכך כוח מיוחד, הנחתתי לה פליק על הטוסיק. חלש ככל שהיה, הפליק יצר מעין מערבולת צלוליטיס שגרמה לתחת שלה לרטוט כמו מקפא ג'לי. "חזק יותר, אל תפחד!", שמעתי מאחוריי מישהו, שמאוחר יותר סיפר לי שהוא כבאי. "קדימה, חיים רק פעם אחת!", הוא טפח לי על השכם. הרמתי את היד שלי באוויר כדי לצבור תנופה והנחתתי פליק חזק יותר. שומנים התעופפו לכל עבר. זהו, השתתפתי באורגיה, אפשר ללכת הביתה.

מסיבת חשק בגנקי

כמובן שלא יכולתי לעצור שם. להפליק לאדם זר בישבן זה לא דבר של מה בכך, אבל זאת עדיין לא אורגיה. למזלי, יום למחרת הגיעה לאוזניי השמועה על מסיבות הסקס של דני. חיפוש מהיר בגוגל ושיחת טלפון אחת מאוחר יותר, וכבר הייתי רשום למסיבה שנערכה באותו לילה ממש במועדון חברים במזרח העיר שנקרא – כמה הולם – הליברטין.

אותו דני סיפר לי שהוא מריץ את "סווינג־טאון", ליין אירועי חילופי הזוגות הגדול בארץ, עם שני מועדונים בתל אביב ובפתח תקווה, וילה במושב בשרון ומשלחות שהם מארגנים ליעדים בחו"ל. כדי להירשם למסיבה נדרשתי להביא איתי בת זוג. הפעם התקשרתי לוונדה, שגם היא העדיפה שאבחר לה שם בדוי, ולכן היא תיקרא על שם הדמות מספרו של ליאופולד פון זאכר־מאזוך, "ונוס בפרווה". בדומה לז'וסטין, גם וונדה התגלתה כבעלת צדדים אפלים באישיותה, והייתה להוטה להצטרף. הגענו קצת אחרי חצות.

כשאנשים שלא היו באורגיות מנסים לדמיין אורגיות, הם בדרך כלל חושבים על משהו אסתטי וסטרילי כמו מה שהם רגילים לראות בסרטי פורנו, או על הנשפים הדיוניסיים בסרטו של קובריק, "עיניים עצומות לרווחה", שבהם כל האורחים לובשים מסכות ונציאניות ונראים כמו פסלים יווניים שקמו לתחייה. ובכן, זה עוד אחד מהמקרים האלה שבהם המציאות לא עולה על כל דמיון.

בדרך כלל האנשים שהולכים למסיבות סקס הם לא בדיוק הדופלגנגרים של טום קרוז ושל ניקול קידמן, אם אתם יודעים למה אני מתכוון, וחלקם הגדול – איך לומר זאת בעדינות – בקושי מושכים יתושים. עם זאת, בשתי המסיבות שהייתי בהן היו כמה פרצופים מעניינים. בניגוד לקהל בדנג'ן, שהיה מורכב בעיקר ממטאליסטים, קווירים וסתם אנשים תמהוניים, הקהל במסיבה הזאת היה יותר מיינסטרימי, עם גברים קירחים (בכל הגוף) ובחורות מאופרות בכבדות על עקבים, שנראו כאילו בסדיר הם יוצאים למסיבות באומן. אני סיווגתי אותם כמצביעי יש עתיד פוטנציאליים.

המוזיקה שהתנגנה ברחבה הייתה הכי לא סקסית שאפשר – וכללה בעיקר להיטי קלאב גרועים בבי.פי.אם גבוה מדי – אבל כולם רקדו ונראו כאילו הם נהנים. בשלב מסוים הדי.ג'יי אשכרה ניגן את "גנגנם סטייל".

אחרי שקנינו שתי כוסות ויסקי בבר, וונדה ואני מיהרנו לחדר העישון שהיה עדיין הומה אדם בשלב זה של הערב. החלטתי שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה לבדוק את התאוריה שלי והתחלתי לשאול את האנשים בחדר למי הם הצביעו בבחירות האחרונות. באופן צפוי למדי, התשובות נעו במרווח שבין נפתלי בנט ליאיר לפיד. אחד הסווינגרס, מצביע יש עתיד שישב לידינו והציג את עצמו כסוחר דלתות, שאל אותנו מה אנחנו שלשלנו בקלפי, ושנינו ענינו מרצ. "אז אתם מהבוגדים שרוצים שנחלק את כל השטחים שלנו לאויבים שלנו?", הוא שאל באופן קצת תקיף מדי, שגרם לוונדה לתפוס לי את הירך בכוח. "אתה רוצה לשמוע מה הפתרון שלי לבעיה המדינית?", שאלתי ולגמתי ארוכות מהוויסקי. "אני בעד אורגיה המונית, דו־לאומית!". הוא צחק, אמר משהו על זה שהערביות מכוערות, ונשען בחזרה לאחור.

פתאום אחד הסווינגרס האחרים שישבו איתנו, ההוא שהצביע לנפתלי בנט, אמר שאני מוכר לו מאיפשהו: "משהו שקשור לתל אביב, אבל אני לא זוכר מה", הוא אמר ונראה כאילו הוא מתאמץ להיזכר. זהו, אמרתי לעצמי, הלך סיפור הכיסוי. הוא בטוח מנוי ל־Time Out ומזהה אותי משם, ועכשיו הוא יחשוף לכולם את הזהות האמיתית שלי והם יבצעו בי לינץ'. "יש לי פנים מוכרות", אמרתי לו, "ואני גם מתקלט בכל מיני מקומות לפעמים".

הוא המשיך לנעוץ בי מבט מקפיא דם עוד כמה שניות, ואז איבד את הריכוז וניסה להתחיל עם וונדה עם השורה המנצחת "בונה, את נראית כאילו יצאת הרגע מקטלוג". הגעתי למסקנה שזה יכול להיות זמן טוב לעבור לחדרי ההתייחדות.

בניגוד למבוך של הדנג'ן, כאן הסקס התנהל בחדרים גדולים יותר שסיפקו תנאים אופטימליים לאורגיה, עם רצפת עץ, ספות עור ומיטות מקיר לקיר שנראו נקיות למדי. החדרים היו חשוכים מאוד והוארו בעיקר על ידי נרות. בכל חדר היו בערך 10־15 איש, ובסך הכל היו שם משהו כמו 70 סווינגרס שהחליפו ביניהם נוזלי גוף והפיצו ניחוחות של זימה.

היה שם גם ג'קוזי, אבל אליו לא הייתי נכנס גם אם היו מכוונים לי נשק כימי לפרצוף. אחרי שעברנו בין החדרים השונים התמקמנו באחד, ומבלי לחשוב יותר מדי התפשטנו, תפסנו את מקומנו בין שאר גושי הבשר הפועמים, והתחלנו לתת עבודה. אף על פי שמעולם לא הייתי אקסהיביציוניסט גדול, זאת הייתה תחושה משחררת. התודעה יוצאת מהגוף ומשוטטת בחדר, ואתה מרגיש שאתה נבלע בהמון. מישהי ליטפה לי את הירכיים, בזמן שאחת אחרת מיששה לוונדה את השדיים. היו שניסו להצטרף, אבל דחקנו אותם הצידה. לא היה שם מישהו שהצליח לעניין אותנו יותר מאשר אחד את השנייה. עברנו מתנוחת קאובוי, לדוגי, למציצה.

קשה לאמוד כמה זמן חלף בסך הכל, אבל בסופו של דבר הגעתי לאורגזמה המיוחלת, או כמו שהצרפתים אוהבים לקרוא לה – המוות הקטן. השרירים התכווצו, האנדרופינים במוח יצאו לחופשי ותחושה של קורת רוח מילאה אותי. אלא שאחר כך הופיע המוות הגדול – כשלבשתי את המכנסיים שלי וגיליתי שמישהו גנב לי את האייפון. "בשם דיוניסוס הקדוש!", פלטתי, "רק לא את האייפון!".

חיפשתי בכל מקום – מתחת למיטה, מתחת לאנשים, מתחת לתחת של אנשים, אבל לשווא. מישהו ניצל את המצב המעורפל שהייתי שרוי בו וגנב לי את בבת עיני מהכיס. עדיין בהיי מהגמירה, התחלתי לצעוק כל מיני דברים כמו: "נו באמת, מי מכם הזבל שגנב לי את האייפון?", "מה קרה לסולידריות בין סווינגרס?" ו"גם פה אדם לאדם זאב?". כשסיימתי את הנאום חוצב הלהבות הסתכלתי סביב רק כדי לגלות שכולם המשיכו להזדיין כאילו כלום.

היו כאלה שמיהרו לבדוק שאף אחד לא גנב גם את הסמארטפונים שלהם, אבל בגדול כולם המשיכו להזדיין. חמש דקות אחר כך כבר הייתי במונית בדרך הביתה. האם זה היה שווה את זה? לא. עד למועד סגירת הגיליון עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לרכוש אייפון חדש, שעולה משהו כמו 4000 ש"ח. לפחות בפעם הבאה שישאלו אותי אם הייתי באורגיה, אוכל להגיד "ברור".

ליצירת קשר עם דני, מליין ה־"סווינג־טאון": 3314985־052