זו ציפור? זה מטוס?

לא, זו איילת זורר. עם ההופעה בשובר הקופות "איש הפלדה" לבית סופרמן, בסדרה חדשה על הקהילה החרדית במאה שערים ובשלאגר הישראלי החדש שנמגר להוליווד, השחקנית הישראלית נמצאת חזק על הגל

איילת זורר
איילת זורר
20 באוגוסט 2013

ראיון עם שחקן או שחקנית הוא תמיד מלאכת קילוף: קילוף שכבות המייק־אפ, קילוף הדימוי וקילוף המחסומים הפסיכולוגיים בדרך ל"אמת הפנימית", אם להשתמש בקלישאה שנפוצה בריאיונות עמם. אז מה האמת הפנימית של זורר?

שהיא משחקת בסדרה ישראלית ובסרט הוליוודי ואף לא אחד מהם פסגת האוורסט של הקריירה שלה (אף על פי ש"איש הפלדה" הוא הסרט הכי מצליח שהופיעה בו); שהיא כבר בת 44 ונראית כאילו אין לה ממש כוח לדגמן שמלות ערב לגולברי, אבל נותנת עבודה בכל זאת כי החוזה לא רע ומה לעשות – זה מחמיא; שאחרי 7 שנים בווניס ביץ', קליפורניה, שם היא מתגוררת עם בעלה ובנם בן ה־8, ואחרי שכבר הופיעה בכמה סרטים הוליוודיים ("מינכן", "שמונה צדדים לאמת", "מלאכים ושדים"), היא עדיין צריכה להיאבק על מקומה בתעשייה, וכל שנה התחרות רק נהיית צעירה יותר.

"איש הפלדה", הנסיון של אולפני האחים וורנר לגזור קופון מאוחר על טרנד גיבורי העל בעזרתם האדיבה של המפיק כריסטופר נולאן (שביים את טרילוגיית "האביר האפל") והבמאי זאק סניידר ("300") היה בראש רשימת שוברי הקופות בשבוע הראשון לצאתו בארצות הברית, וירד שבוע לאחר מכן למקום השלישי. אף על פי שזורר, שמשחקת שם לצד ראסל קרואו את אמו של סופרמן, לארה, קיבלה זמן מסך ששקול בערך למשך הראיון שלנו, המשחק העדין שלה מצליח להתבלט בין פעלול ממוחשב אחד למשנהו. גם המשחק המאולץ של מיכאל אלוני לא מפריע לה לנצוץ ב"שטיסל", הדרמה החדשה של היוצרים יהונתן אינדורסקי ואורי אלון ל־yes, שעוסקת בסיפור אהבה בלתי אפשרי בין אלמנה מהקהילה החרדית בשכונת מאה שערים לבין גבר צעיר שמתאהב בה.

הפרויקט השלישי שבו היא משתתפת הוא הסדרה המדוברת "בני ערובה" של עמרי גבעון ורותם שמיר, ושם מגלמת זורר מנתחת שמסתבכת בקנוניה פוליטית מורכבת כאשר בני משפחתה נחטפים על ידי קבוצת טרוריסטים שמאלצים אותה להרוג את ראש הממשלה על שולחן הניתוחים. הסדרה, שצפויה לעלות בערוץ 10 בסתיו, נמכרה ל־CBS עוד בטרם צולם שוט הפתיחה. "כשהם צילמו את הפיילוט אנחנו צילמנו את כל הסדרה, ועם אותו תקציב", היא אומרת. "אני לא יכולה לדבר על זה יותר מדי, אבל אין ספק שזה היה אחד התפקידים הכי מעניינים שעשיתי, ואני חושבת ומקווה שהסדרה תהיה פורצת גבולות. מבחינת הכתיבה והדמויות והסיפור אני חושבת שיש לה פוטנציאל".

איך זה בעצם קרה שהתחלת לשחק בשוברי קופות הוליוודיים? אני תמיד דמיינתי אותך בסרטים של כל מיני במאים אירניים שגרים בצרפת.

"אפרופו במאים אירניים, הייתי מתה לשחק בסרט של אסגאר פרהאדי, ההוא שזכה בשנה שעברה באוסקר על 'פרידה'. יצא לי לפגוש אותו והוא אדם מאוד נעים. לגבי הכניסה שלי להוליווד, זה פשוט התגלגל. זה התחיל ב'מינכן', ופתאום הגיעו עוד הצעות. ואז סוכן, ואז הטיסות, ובסוף פשוט עברתי כי זה היה נוח יותר. לא היה רגע שבו החלטתי שאני הולכת לכבוש את הוליווד או משהו כזה".

ידעת משהו על סופרמן לפני הסרט? את לא נראית לי כמו הטיפוס שקורא קומיקס.

 "לא, ממש לא. קומיקס זה לא הקטע שלי. גדלתי על סופרמן של כריסטופר ריב, ראיתי את הסרטים, אבל לא יותר מזה. כשהתחלתי לעבוד על הסרט לא התייחסתי אליו כאל סרט קומיקס. בדקתי מה אני יכולה להביא לדמות ואיך אני יכולה לעשות את זה הכי טוב שאפשר. רציתי שזה יהיה הכי ריאליסטי, כי ידעתי שזה הכיוון שזאק מחפש. הוא רצה משהו אמיתי. אז חשבתי על אמא ששולחת את הילדים שלה בעת מלחמה כדי להציל אותם, כי זה הכי קרוב למה שאני מכירה מהמשפחה שלי. כשקראתי את הביוגרפיה של שני היוצרים של הקומיקס המקורי של די.סי, ג'ו שוסטר וג'רי סיגל, הבנתי שהאינסטינקט שלי היה הרבה יותר מדויק ממה שחשבתי. שניהם נולדו למשפחות של יהודים שהיגרו לארצות הברית בזמן מלחמת העולם הראשונה".

איילת זורר
איילת זורר

את מרוצה מהתוצאה?

"אני מאוד מרוצה. הוא יותר מהיר ממה שחשבתי שהוא יהיה, וזה לגמרי זאק, אבל אני אהבתי שזה היה ריאליסטי. החלק הריאליסטי הוא זה שעניין אותי".

קצת מצחיק לקרוא לזה ריאליסטי כשרוב הסרט עוסק בקרב בין סופרמן לגנרל זוד.

 "יש שם כמה עולמות. ברור שכל מה שקשור לקריפטון הוא לא ריאליסטי".

בין קריפטון למאה שערים

מה יותר קשה לגלם חייזרית או לגלם חרדית?

"אף אחד מהם לא קשה. שניהם היו כיפיים".

שמתי לב שכל השחקנים הראשיים ב"שטיסל" חילונים. את לא חושבת שזה פוגע באמינות?

"עד כמה שידוע לי כולם חילונים, למרות שיש הרבה שחקני משנה שהם חרדים או שחזרו בתשובה. אבל זה לא סיפור על אנשים חרדים. הסדרה משתמשת בעולם הזה על מנת לספר סיפור על אהבה, בניגוד לסדרה כמו 'סרוגים' (שכתב אורי אלון, אחד היוצרים של 'שטיסל' – א"פ), שאני חייבת להודות שלא צפיתי בה לעומק אבל ממה שראיתי היא יותר מתעסקת בדת ובמשמעות שלה. מהבחינה הזאת יש ב'שטיסל' משהו הרבה יותר פיוטי לדעתי".

בשנים האחרונות יצאו המון סרטים וסדרות על חרדיםמה החידוש של "שטיסל"?

 “זה לא דומה לשום דבר שראיתי. הכתיבה של שני היוצרים יוצאת דופן, השפה שלה אחרת, בין השאר כי הם באים מהעולם הדתי. הם גם אנשים עם המון הומור והמון רגש, וזה בדיוק היופי של הסדרה. יש בה משהו עגנוני וגם משהו שמזכיר לי את 'האסונות של נינה', אני לא יכולה לשים על זה את האצבע".

 איך נכנסים לראש של מישהי ממאה שערים? אני מניח שאת אתאיסטית.

"אני לא אתאיסטית, אני מאמינה אבל בהחלט לא דתית. אפשר לקרוא לזה רוחנית. לא היה לי יותר מדי זמן לעבוד על התפקיד במאה שערים למרות שהסתובבתי שם והכרתי כמה אנשים שהובילו אותי לתוך העולם הזה שלהם. ראיתי סרטים דוקומנטריים ואת הסדרה של אמנון לוי על העולם החרדי, לא רק כדי לדעת מה באמת קורה שם, אלא בעיקר כדי לחפש משהו שהיה חסר לי בכתיבה ושהתכתבנו עליו במיילים עד הרגע האחרון. משהו בדמות של אלישבע לא היה לי לגמרי ברור".

 מה לא היה ברור?

"היא דמות נורא מורכבת. היא זקנה וצעירה בו־זמנית. מצד אחד יש בחור צעיר שמאוהב בה והיא נורא רוצה לחיות מחדש, ומהצד האחר יש בה משהו גמור. ניסיתי להבין איך מישהי מתמודדת עם אובדן ועם חוסר תקווה בעולם החרדי".

יש משהו במאה שערים שמרגיש כמו קריפטון.

 "כן, זה לגמרי כוכב זר. כשהסתובבתי במאה שערים הרגשתי בארץ אחרת. ביקשתי מהבחור שהיה שם איתנו שיעצור בחורה וידבר איתה, רציתי לראות איך היא תגיב. היא השפילה את הראש שלה, לא הסתכלה לו בעיניים בכלל ודיברה רק ביידיש. זה היה מאוד מוזר, הרגיש לי כמו איזה סרט של מיכאל הנקה".

 אז הסדרה עושה רומנטיזציה לעולם החרדי?

 "יש שם טוויסט, כי היא מדברת על אהבה ומשתמשת בעולם הזה ככלי שמונע מהדמויות לממש את האהבה שלהן. מהבחינה הזאת זה קצת כמו 'רומאו ויוליה'".