זיכרונות אהבה מירושלים

כשהוא נזכר בגיל האמיתי שלו, נדמה לו לרגע שמדברים על גיל של מישהו אחר. 65? מה פתאום, המספר הזה בכלל לא קשור אליו. חמש שנים לא פשוטות עברו עליו, אבל היום הוא יושב ומדבר במין שקט מופתי כזה, שאם האוזן שלך לא מונחת על השפתיים שלו ספק גדול אם אפשר לקלוט משהו.

השיער הלבן שלו מוטל על העורף כמו לוחם אמיתי ובעיניים אפשר למצוא את כל הסיפורים שלא סיפר. את כל מה שבחר להשאיר מחוץ לסיר. פיני לוי הוא איש של אוכל. היום, כשכבר אין לו מסעדה אלא רק דוכן קטן של קבב ואין לו חצר ואין לו בשביל מי לבשל, הוא מבשל לעצמו בבית – ומחלק. ככה זה כשלא יודעים איך מכינים אוכל בכמויות קטנות: "הייתי צריך להקים את עצמי מחדש", הוא מספר באותו טון מפויס, "לבנות את הכל מחדש זה לא קל. אם זה תוך כדי תנועה אתה משתדל לנווט נכון בדרך, אבל אם אתה עוצר הכל מתחיל להיות לך קשה, גם ההחלטות וגם הביצוע ואז אתה מרגיש בחוץ".

את "אצל פיני בחצר", המסעדה הירושלמית שנפתחה בשנות ה־70, הוא סגר במהלך האינתיפאדה בתחילת המילניום. כשגילי פפרמן עשה בדיוק את אותו מהלך והגיע עם גיליז לנמל תל אביב, הוא הגיע לחוף ימה של יפו. שלוש שנים שרד שם עד שעזב לפני כחמש שנים.

אבל לוי מבשל מאז ומתמיד. פעם, כשלא הבינו בדיוק מהי דיסלקציה, חשבו שהוא סתם דפוק, אז בגיל תיכון העיפו אותו לכל הרוחות מהכיתה, ואותה רוח לקחה אותו למטבח של בית הספר, שם הוא גילה שהמאסטר האמיתי מסתתר במטבח שלו בבית – אימא, שתחזקה מטבח אורפלי אסלי. הוא בעצמו עבד בביזנס המשפחתי שהיה אטליז ובית מטבחיים, וכך התוודע אל הקסם שבחלקי הפנים.

למה עזבת את החצר בתל אביב?

"נגמר לי. בירושלים הייתי לבד עם עצמי ועם ההחלטות שלי, וכשיש לך עוד בן אדם שמתערב זה עם הזמן שוחק אותך ומוריד לך את החשק להיות שם. ניסינו להכניס נשמה אבל זה לא עבד. תביני, לי כשף חשוב להקפיד על חומר הגלם ועל התבלינים ועל הנגיעות הנכונות ועל החום הנכון של התבשיל, וכשראיתי שהשליטה שלי מתרופפת אז החלטתי שלא מתאים לי, אם אני לא מאה אחוז שולט בעניינים אז לא".

הצלחת לשמור שם על אותו קו של החצר בירושלים?

"השתדלתי מאוד אבל בסטנדרטים של מסעדה של 200 מקומות זה הרבה יותר קשה. אבל הקסם כבר לא היה. כשאתה יוצא מהחצר הקסם נעלם, הוא נמצא רק בחצר".

אין אטלרנטיבה לירושלים, פיני לוי. צילום: זיו שדה

המסעדה בתל אביב פעלה תחת השם פיני בחצר עוד שנים ארוכות אחרי שעזבת, זה לא הפריע לך לעבור שם ולראות את השם שלך על מקום שכבר לא קשור אליך?

"בטח שכן, אבל היה משפט ובעל המקום הפסיד. זה כבר יותר משנה שאין שם את השם שלי. בבית המשפט השופטת שדנה בעניין פשוט הכירה את המקום, היא הבינה שזה השם שלי והמותג שלי היא הבינה שפיני בחצר זה אני. אבל כל זה מאחורינו, זה נגמר ואני מאוד שמח שזה נגמר".

והפניונס, הדוכן קבב שלך ברחוב יפו בירושלים, מצליח עכשיו לספק את יצר הבישול שלך?

"הקבב הוא תחנה בדרך, כי אני מקווה ורוצה להגיע עם זה לתל אביב".

תל אביב היא התחליף שלך לירושלים?

"אין אלטרנטיבה לירושלים אבל לבוא לתל אביב זה הדבר הכי נכון בשבילי מבחינה גסטרונומית. ירושלים של היום היא כבר לא שלי, זו לא ירושלים שאני מכיר. ירושלים שלי נעלמה. לי הייתה ירושלים של פעם. חוץ משוק מחנה יהודה שעדיין יש שם זיכרונות, לא השאירו שם בניין אחד. אתה עובר ליד פינק ורואה מגדניית נאמן, ועובר ליד קולנוע ציון ומגלה שהורידו אותו ועכשיו זה מגדל עם בית מלון ובנק הפועלים, או את הבניין של מועדון סורמלו שהורידו ובנו במקומו עוד מגדל. היום אני מסתובב ומחפש את ירושלים שלי, אבל היא לא קיימת. אני מסתובב שם ומרגיש זר".