הונג קונג דים סאם לא עומדת בהבטחה הראשונה שלה. ביקורת
להונג קונג דים סאם מגיעים בעיקר בשביל הדים סאם, אלא שהם מאכזבים
מסעדות סיניות הפכו לחלק מנוף ערים אורבניות גדולות כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו. עשרות קוביות קטנות עם רקע (ומסר) דומה: אקזוטיקה של צילומי מנות מודפסות על שלטי ניאון, מגוון מסחרר, מטבח של מהגרים, מחירי רצפה ובעיקר טעימה מעולם אחר, זר, שאנחנו לא מתקשרים איתו ברמה האישית־תרבותית, אלא כקבלן ביצועים ("מייד אין צ'יינה") של הארנב הקפיטליסטי.
בישראל, בגלל כיווני ההגירה, הן כמעט לא נכחו בנוף. אמנם פה ושם נעשו כמה ניסיונות, בעיקר של פליטים מווייטנאם וכל מיני סינים שהתגלגלו בדרכים מוזרות לישראל, אבל קוביות זוהרות (כמו גם אולמות החתונה עם עגלות הדים סאם) בנוסח הצ'יינטאון של מנהטן או פלאשינג בקווינס לא נכחו פה. לכן פתיחתה של פוראמה ברחוב בן יהודה לפני כמה שנים עוררה התרגשות גדולה.
פוראמה – שלא מזמן התרחשה בה תאונה טרגית – בחרה לדלג על שורות שלמות בתפריט הסיני־מערבי ולהתמקד בדים סאם. המיתוג עבד והמסעדה, שלא שמרה על רמה אחידה, משכה לקוחות בזכות הטעמים שהיו כה חסרים במרחב. את הונג קונג דים סאם הקימו פורשי פוראמה – השף והמנהל של המסעדה התל אביבית, והם עשו את זה בסטייל: שני מטר ממסעדת האם. לא רק ערן זהבי יכול לעקוץ. החלל קטן יותר, אבל נעים ואינטימי. מקרין פחות חלטורות של מתחילים וטעם טוב בעיצוב. איורים עדינים על הקיר, לוח מואר עם המנות ושולחנות עץ נעימים. התפריט די מזכיר את פוראמה (טרום שיפוצה הנוכחי), אבל עודכן. במיוחד באגף הראשונות.
בשר קר עם חמישה תבלינים סימן את הכיוון שיחוללו שני ביקורים בחלל הסימפטי הזה. בשר קר בצבע חום אטום ועליו רוטב חום דביק – שפשוט אסור להתקרב אליו. ניסיון לטשטש טעמים עם מרק הוון טון לא צלח. כופתאות החזיר היו עסיסיות וסבירות, אבל טעם אצת הנורי שלט בקערה. אטריות החיטה לא היו עבודת בית. הכרוב הקצוץ הלהיב.
אבל הגענו בעיקר בשביל הדים דאם. אינספור שמות שמכסים על ליין פנימי מוגבל – מטוגן או מאודה במילוי חזיר, בקר או ירקות. פלטת הדים סאם נתנה הזדמנות להכיר את הווריאציות אבל הייתה מאכזבת: בצק בעובי ממוצע, לא משהו שירקוד לך בתוך הפה. אמנם ערני, אבל אחד שהתעורר אחרי שנ"צ. יש בגרסה סגורה, ויש בגרסה פתוחה – סיו מאי – שאמורה להגדיש את טעמי המילוי. אבל זו הבעיה הגדולה של הונג קונג דים סאם – המילויים פשוט לא שם. הבשרים – גם החזיר, גם הבקר – לא היו מלהיבים, אבל מבאס מכך, התוספת והתבלינים שהיו אמורים לפתוח את חומר הגלם היו אנמיים לחלוטין. לא צעקו, לא צבטו, לא עוררו מסתורין. כשיש לך שרימפס מדהים (ולא קפוא) אפשר להבין את המינימליזם, אבל כאן הכיסון התחנן לתוספת ג'ינג'ר, בצל ירוק, פלפל חריף, או אותה תוספת מפתיעה שהשף – גם במקום שנראה כשיבוט גנרי – צריך להנדס. כדי לטשטש את טעמי הלוואי העזים שנדפו ממנו. אל תמהרו לחייך, צמחונים שכמוכם. נקמת פטריות השיטאקי בוא תבוא. ובגרסת שנות ה־80: עם גרגירי תירס ואטריות שעועית בטעם מרק עוף. שכחנו לבקש את הרוטב הזרחני.
בביקור השני במקום העין נמשכה לאחת המנות האהובות הזכורות מפוראמה: צ'אנג פאן, דפי אורז גמישים ודקים במילוי חזיר או שרימפס. בשרימפס כבר לא יכולתי לגעת, אז הוזמן החזיר שנתן במשחק הראשון מחצית סבירה בוון טון. הפעם דף האורז התפורר הרבה לפני שהצ'ופסטיק הגיע לפה, והבשר התגלה כקציץ אפרפר ומשעמם. ברגע זה החלטתי לשנות כיוון. חצי ליטר של בירה סינית בהירה וחביבה ולצדם גא לאי גוק, כיסונים מטוגנים במילוי עוף קארי. הטיגון הנכון עשה את שלו ובתוספת הקארי המאוזן נוצרה מנה של קראנץ' אלגנט.
סיימנו עם מה שהייתה אמורה להיות פנינת הארוחה – ג'ונג, עלה לוטוס שעוטף סטייקי רייס. העלה נתן ריחו, האורז היה במרקם הנכון, אבל מילוי העוף לא הורגש. היאפרח הסיני הזה היה אנמי לחלוטין. סוף חסר פואנטה לארוחה של אוכל אומלל.
מה זה? דים סאם סימפטי בסגנון צ'יינה טאון
שורה תחתונה: נמתין לצ'רטר להונג קונג
החשבון:
בקר בחמישה תבלינים סיניים – 14
גא לאי גוק – 28
פלטת דים סאם – 40
האר גאו – 28
צ'אנג פאן – 28
ג'ונג – 40
מרק וון טון – 35
2 בירה tsingtaoי– 40
סה"כ 253 ש"ח