ראש בראש: קרב הדוסות הגדול

הקרפים ההודיים העשויים קטניות מותססות (עדשים או מאש) וקמח אורז הפכו לאחת החוויות הקולינריות הסוחפות בעיר. הם פריכים, המלית שלהם עזת טעמים ויכולה להגיע לרמה פראית של חריפות למעוניינים. אם לא די בכך, הם גם מתאימים לטבעונים ולמתנזרים מגלוטן, ואם אכלתם אותם לצהריים עדיין תוכלו לתרגל בערב תנוחות יוגיות הפוכות ולהרגיש קלילים.

מקום ראשון
מונאר | לפודיז

הודו זה כאן: אם היה פה מלוכלך הייתם יכולים להאמין שאשכרה ביצעתם נחיתה בדהבה דרום הודית. פופ הודי נותן בראש, צבעוניות מופרכת, פורטרט של גנדי וצוות שלבוש בטוניקות הודיות, כולל נזם אמיתי בנחיר המחורר למלצרית. לפני הגשת המנה יפרשו למענכם עלה ענק של צמח בננה ועליו ימזגו שלושה סוגי צ'אטני, ויניחו את הדוסה הלוהטת.
הבצק של הדוסה: בצק קריספי עשוי אורז ועדשים מותססות בטעם לא מוכר ומאתגר למערביים, אבל ממכר.
המילוי: תפוחי אדמה, עלי קארי, זרעי חרדל ושמן חרדל, המוגש לצד תבשיל סמבר מירקות העונה, וכן צ'אטני וירק שהוחמץ. אם הצלחתם ליפול על היום שבו מוגשת הדוסה עם עשבי בר, דלעת, חומוס ואבוקדו, אתם עוד עלולים למצוא את עצמכם הוזים על המנה הזאת לפרקים. החריפות פה גבוהה ואל תנסו למצוא מרפא בכוסיות הצ'אי, הן מפולפלות בחריפות.
גודל המנה: ענקית. אין סיכוי שתצליחו לחסל אותה לבד, וגם לא תמצאו פה סכין, כך שלא תוכלו לחתוך לעצמכם נתח שאותו תוכלו לאחוז בידיים. וולקאם טו אינדיה.
המחיר: 38 ש"ח.
סיכום: השף ענר הרקוב מפגין יכולת שליטה ולהטוט יוצאי דופן בתערובות התבלינים והטעמים ההודיים ויוצר שפה משל עצמו. מי שאוהב אוכל הודי ימצא פה את הדוסה הטובה בעיר. אם אתם נרתעים מטעמי הדוסה המורכבים, נסו את אחד מתבשילי הקארי. בכל מקרה אל תעזבו בלי לאכול רייס פודינג (33 ש"ח). אמנם החוויה סוחפת ושוטים אלכוהוליים מתדלקים את המסיבה הפרועה, אבל אם הגעתם לכאן מאובזרים במאנץ' מהבית, אתם פשוט תרחפו כאן באוויר.

מונאר

מונאר, האבוקדו בילט אין. צילום אנטולי מיכאלו

מקום שני
דוסה בר | למתקדמים

הודו זה כאן: בודהה שמנמן עדיין נותר כאן מצויר על הקיר מהימים שהמקום היה ראמן בר, כך שנראה שזן בודהיזם מתעקש על מקומו כנגד ההינדואיזם. במהלך הביקור פופ בריטי התנגן בווליום מאופק ברקע; קבוצה גדולה של סועדים יפנים הזמינה ארוחה בצד תיירים אנגלוסקסים שהזדמנו לכאן מהמלונות שעל החוף. אווירה בהחלט קוסמופוליטית.
הבצק של הדוסה: הדוסה העשויה מבלילת קמח אורז ומאש שחור מותסס מגיעה בשני גוונים – אחד נקרא "צהוב" והוא בהיר יחסית, והשני נקרא "ירוק" והוא מעט שחום; שניהם בטעם מובחן של קטניות, עם בצק קריספי ונפלא לחובבי הז'אנר.
המילוי: בבצק הצהוב מסאלה דוסה קלאסית עם תפוח אדמה, בצל ותבלינים או במילוי בטטה, והדוסה הירוקה ממולאת בתבשיל ירוקים (ביום הביקור זה היה מנגולד).
גודל המנה: בינוני. המנה מכילה פנכה עם סלט של ירקות חתוכים: צנונית וקולרבי חמצמצים, קערית תבשיל סמבר עם עגבניות ותמרהינדי ופנכות צ'אטני קוקוס וצ'אטני סלק. משביע באופן נעים, לא בתחושת יציקה של חומוס.
המחיר: 40 ש"ח לקלאסית (עד 46 ש"ח לדוסה המוגדרת ים תיכונית ומכילה טופו קדיתא ברוטב עגבניות).
סיכום: באווירה קוסמופוליטית נינוחה ושירות קשוב (חיוני מאוד לאור העובדה שרמת החריפות נקבעת ברגע ההזמנה ויכולה להגיע לרמות לא לגמרי סולידיות למרות המראה המאוד מערבי ותמים של המקום), השפית המוארת חן ויינשטיין מכינה דוסות בגרסה אישית לדרום הודו. התוצאה – טעמים מורכבים, שיתאימו לחובבי הז'אנר.

דוסה בר

הדוסה בר. צילום: אנטולי מיכאלו

מקום שלישי
מא פאו | למתחילים

הודו זה כאן: הדלת הכי כבדה שניסיתם אי פעם לפתוח אל מסעדה נמצאת בכניסה מרחוב החשמונאים למסעדת מא פאו. ברגע שהצלחתם להיכנס, כאילו פלשתם אל מלון מהודר במדינת מהרשטרה. צבעי טורקיז מעניקים קונטור למטבח השקוף, ובו נשמעות שיחות המתנהלות בהינדית, מסך ענקי מקרין מחרוזת קליפים של להיטים בוליוודיים בעוצמה, ושתי סועדות יושבות מהופנטות מול המסך, מצטרפות לשירים בפזמון ומעניקות ניקוד גבוה בסעיף האותנטיות למקום.
הבצק של הדוסה: הידידותי שבבצקים בעיר. בצק בהיר יחסית, בטעם מעודן ובמרקם פציח בקצוות. לא חייבים להיות בוגרי הודו כדי להתחבר לטעם.
המילוי: תפוחי אדמה רכים בגוון צהוב עז, כמעט זרחני, של כורכום.
גודל המנה: מגש מתכת עגול ועליו דוסה בגודל בינוני, פנכת צ'אטני קוקוס חריף למדי וקערית תבשיל סמבר חרפרף לפרקים. משביע למדי.
המחיר: 35 ש"ח למנה הקלאסית של מאסלה דוסה עם תפוחי אדמה. תוכלו להזמין גם דוסה ללא תוספות (25 ש"ח), פיש טיקה דוסה עם סלמון מטוגן (52 ש"ח) וצ'יקן טיקה דוסה עם נתחי עוף צלויים (45 ש"ח).
סיכום: למערבי שרוצה להכיר דוסות לראשונה, היינו ממליצים לנסות כאן. טעמי הבצק מעודנים וידידותיים יותר למפגש של מתחילים. התפריט רחב ומייצר מנעד התנסויות שחלק ממנו מתאים גם למתקשים להתחבר להודו הפנימית שבהם.

מא פאו

מא פאו. צילום: אנטולי מיכאלו