שאננה: מיכל אנסקי בסיור קולינרי בנווה שאנן

הצ'יינה טאון העוד לא מפותחת של תל אביב נמצאת במרחק יריקה (אבל רק כי אכלתם יותר מדי). מיכל אנסקי הלכה לסיור טעים־טעים בנווה שאנן וחזרה עם ירקות אקזוטיים, דגים טריים, בטן מלאה בבירה וכמה תובנות מעניינות מאוד על כוח הגברא

מיכל אנסקי בנווה שאנן. צילום: נמרוד סונדרס
מיכל אנסקי בנווה שאנן. צילום: נמרוד סונדרס
27 באוגוסט 2015

תושבי שכונת נווה שאנן לא ממהרים להיחשף ולהצטלם בדרך כלל, אבל למיכל אנסקי יש אסטרטגיה מהירה, ישירה ומנצחת. תחילה היא מציגה את עצמה בחביבות ומיד מבקשת בנימוס ובתקיפות לאכול. עם ארשת תחינה של חתול ויראלי ביוטיוב וחצי חיוך, אנסקי משיגה את מבוקשה: התושבים משתפים פעולה, והיא מצליחה לחשוף כמה מהסודות הקולינריים של שכונת נווה שאנן.

בשמש הקופחת באכזריות פלוס פלוס של בוקר טיפוסי באוגוסט 2015, זו לא משימה פשוטה כלל להגיע אל תוככי המטבח השכונתי המהביל. אפילו הצלם מתבצר במכונית הממוזגת בתקווה שנוציא אותו משם רק כשנדע בדיוק מה אנחנו רוצות לצלם. אבל זה לא מפריע לאנסקי להסתער על נווה שאנן באנרגטיות קלילה ובאאוטפיט קיצי.

"בשכונה מתפתח לנו מול העיניים מטבח שצומח באופן אורגני, מתוך השטח, מתוך אוכל שהביאו איתן קהילות של מהגרים מכל העולם", היא אומרת על הבחירה לחפש סקופים בוערים היישר מתוך הסירים הלוהטים של השכונה. "זה לא כמו במסעדות שנבנות לפי מודל מחו"ל ומנסים להנדס אותן כך שיתאימו לארץ. פה רואים התפתחות של אוכל שהועתק מהמקום שבו נוצר והסתגל לסביבה החדשה, לחומרי הגלם המקומיים, למפגשים בין קהילות של מהגרים. יכול להיות מעניין אם מישהו יחליט לפתח את הניצנים האלה ולטפח אותם כאן כך שיהיו נגישים יותר לקהל הרחב. בתל אביב יש מקום לאיזו צ'יינה טאון".

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

תחנה ראשונה: פפאיה ירוקה ותוכי כחול

אם היא נראית כמו ירקנייה תל אביבית טיפוסית אבל מריחה כמו ירקנייה אקזוטית בניחוח פפאיה ירוקה – כנראה זו ירקנייה דרום תל אביבית. על המדרכה שני עובדים אפריקאים עורמים פירות בתצוגה מרהיבה, והאופי של השכונה הוא שמכתיב את ההיצע. המון כרוב סיני, פפאיה ירוקה ומגוון סוגים של צ'ילי; ירוק בהיר, ירוק כהה ואדום; תוכי כחול שורק מאחורי מסך טלוויזיה; פיליפינית שאוחזת אנדרואיד בין אוזן לכתף ומנהלת שיחה ערה, אוספת שעועיות תאילנדיות ירוקות שהיא בוררת אחת אחת לתוך שקית ניילון; ועל הדלפק ליד הקופה ארגז ענקי של ג'ינג'ר טרי.

"חבל שישראלים גילו רק את הכרוב הסיני", אומרת אנסקי.

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

תמצאו פה אופו סקווש, הידועות גם בכינוי קלבש – ירק ממשפחת הדלועים שמזכיר קישוא, וסינים טוענים שהוא יכול לספוג אנרגיות שליליות מהגוף – וכן עירית שומית, חצילים תאילנדיים קטנטנים, ליים, פטריות שימאגי ופטריות אלמוג בכמויות עצומות, שני זנים של במיה שעוד נפגוש במערכה הבאה, בננות צהובות קטנטנות, מנגו ירוק וגם קנקון – צמח עם עלים מאורכים שנקרא גם תרד מים או ווטר מורניג גלורי.

ככלל מי שמחפש חיזוק לגבריות שלו ימצא בנווה שאנן ים הבטחות. הסיבוב בירקנייה נעצר כשאנסקי מוצאת ארגז של מלוחיה. "מה זה עושה פה? מי אוכל את זה?". עלי מחייך אליה: "את זה אוכלים כולם" (גם מלוחיה נחשבת למביאה תהילת עולם לגברים, כן?).

הירקנייה, ראש פינה 4

תחנה שנייה: כך אוכלים עם הישבן

אנחנו מאתרות מסעדה גדולה יחסית בלב מדרחוב נווה שאנן ומתפרצות אליה בנחישות. המסעדה מחופה אריחי חרסינה בלבן־אפור והם בוהקים מניקיון. הלקוחות יכולים למזוג לעצמם משקה תמרהינדי צונן שמתערבל בקירור בכניסה. המשקה מתוק־חמצמץ ומרענן. בחור גבוה ונאה, חגור בסינר, מתעניין איך הוא יכול לעזור לנו. אנסקי שואלת אם זו מסעדה של אוכל אתיופי והוא עונה שלא. רגע לפני שאנחנו מתייאשות למראה העופות המסתובבים ברוטסרי שבכניסה, מגלה הבחור שמדובר באוכל סודני. אנחנו בעניין.

לבחור הנאה קוראים יוסי ולמסעדה – "מסעדת החברים". באמת קבוצה גדולה של אנשים עובדת באווירה נינוחה במטבח מרווח. יוסי עוצר את הכניסה שלנו למטבח, וכך אתם מפספסים צילום מרהיב של מגש נחושת אימתני בגודלו, שעל גבו ערמה של דגי בורי מטוגנים בבגד בלילה. אנחנו מתיישבות על הכיסאות הלבנים וזאת חוויה מוזרה. הכיסאות לא יציבים באופן שנותן הרגשה שבכל רגע נתון היושב יקרוס או שהכיסא יירה את היושב קדימה. אחרי שאני בודקת ארבעה כיסאות אני מבינה שזה לא כיסא דפוק אחד – כולם כאלה. הישיבה באופן הזה מאמצת כל הזמן את שרירי הירך כמו בכריעה, ותוסיפו לזה שאין סכו"ם וגם לא ראינו תפריטים, ואפשר להכריז שמצאנו מסעדה מסוג חדש. כל הסועדים קמים ורוחצים ידיים בכיור קטן לפני תחילת הארוחה. גם אנחנו. אין סכו"ם, זוכרים?

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

אין לנו מושג איזה סוג אוכל להזמין, אבל אנסקי לא מאבדת את העשתונות ומבקשת לאכול מהכל. כשהמגש שלנו סוף סוף מגיע אין לנו מושג איך לגשת אל מה שקיבלנו. כשאנחנו מבקשות עזרה מיוסי הוא מזעיק מהמטבח את פייאס – גרסת ה־Dude של בוב מארלי. אאורקה, מצאנו את השף.

אנסקי ופייאס מחליפים כיף אגרופים, ופייאס, עוטה כפפות חד פעמיות, מסדר לנו את המנה על הצלחת, עם פיתות דקיקות שנראות כמו קרפים מחיטת סמולינה. אף שהן מתפקדות כמו אינג'רה אתיופית בתפקידן על הצלחת, בניגוד לפיתת הטף האתיופית החמצמצה הפיתות הסודניות דקיקות, ענוגות ועשויות קמח סמולינה, אולי מזכרת מהאיטלקים שהסתובבו באפריקה בתקופה הקולוניאליסטית. על גבי הקרפים פייאס יוצק תבשילים: פס של עדשים בריג'לה, פס של רוטב במיה ירוק ורירי ופס של בשר טחון ברוטב אדום. בצד מונחים הדג, ומנה של קוביות קטנות של תפוחי אדמה עם מעט בשר טחון וסלט חצילים.

כאילו מדובר בפרק חצי הגמר החגיגי של "מאסטר שף", גם במסעדה הקטנה של החברים אנסקי בוחנת את המנות. אחרי שטעמה מכל מנה ונתנה מפרט מה היא מכילה ומה דעתה על איכות המנה, היא מכריעה שאת הציון הגבוה ביותר מקבלת הבמיה הרירית. זוכרים את הבמיה אצל עלי הירקן? מתברר שפה יודעים איך לטפל בה.

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

לסלט החצילים יש טעם מוזר מאוד. מוזר מאוד ובו זמנית כל כך מוכר. זאת חוויה מאוד מציקה, כמו להאזין לקטע מוזיקלי בלי יכולת להיזכר באיזה שיר מדובר. נחוץ פה איזה שאזם של טעם. אנסקי טועמת ופוסקת משועשעת שזה "עם חמאת בוטנים". אני עונה שזה לא הגיוני, אנסקי מתעקשת על חמאת בוטנים. פייאס שוב מוזעק אל השולחן. בתשובה לשאלת סלט החצילים הוא רץ ומוציא מהמקרר של המטבח צנצנת: חמאת בוטנים. "חשבת שאני קישוט, אה? סתם פרצוף יפה שהביאו לטלוויזיה", היא אומרת. לקינוח יש קסטרד – קרם וניל עדין של ליידי בריטית.

מחיר הארוחה לשלושה סועדים, כולל בירה מרטינה אפריקאית, הוא 100 ש"ח. אם מאסתם במסעדות יקרות שמגישות מנות קטנות כדאי להגיע לכאן, רק שכדאי להתאמן קודם בטוורקינג כדי לחזק את שרירי הירך (תזדקקו להם כשתנסו להתיישב על כיסאות הפלא האלה).

מסעדת החברים, מדרחוב נווה שאנן

תחנה שלישית: הבירה לבטן שטוחה

הארוחה במסעדת החברים הופכת את אנסקי להיפר אנרגטית באופן מדאיג (בעיקר את הצלם). אנחנו נשרכים אחריה ברגליים כושלות, נוטפים אגלי זיעה. אני מחפשת בזווית העין כיסא אמיתי פנוי לשתי דקות התאוששות. אצל אנסקי זאת לא אופציה.

אחרי האוכל הסודני היא בודקת קודם כל אילו דרינקים מציעים במסעדת דרגון המקומית. גראס ג'ילי – דרינק מתאילנד שאסור לילדים בגלל סכנת חנק, סאקה מוגז בבקבוק ורוד וגם בירה סינטאו סינית עשויה אורז, עם יותר אלכוהול, פחות קלוריות ובניגוד לבירת חיטה היא לא מנפחת את הבטן (7 ש"ח לבקבוק).

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

אנחנו חולפות על פני אטריות בטטה בגוון שחור, שמבשלים במעט מים רותחים, מנקזים מנוזלים ומטגנים בשמן עמוק (15 ש"ח ל־½ ק"ג). הצלם ממליץ על תה ירוק אמיתי בתפזורת באריזת ואקום, ובעצת המוכר אנסקי עוצרת לטעום חטיף רול קוקוס (14.90 ש"ח). היא לועסת וצועקת "וואו, זה פיצוץ" ומיד מצטיידת בעוד אחד הביתה.

אנחנו חולפות על פני קופסאות שימורים של ג'ק פרוט, רמבוטן וערמוני מים וקופסאות ענק של מנות חמות סיניות. המוכר מספר לנו שדווקא ישראלים קונים מהן הרבה. שתינו מחליפות מבט של עצב על אותן נפשות אומללות שצורכות את האסון הקולינרי הזה, אבל הצלם מתלהב מהאריזות הצבעוניות. הן באמת יפות.

דרגון, ראש פינה 6

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

תחנה רביעית: ביצי דגים. וגברים

עוד מחלון הרכב המסחרי מוחמד קורא אל אנסקי בקריאות קצובות שתבוא לאכול דגים. אנסקי קנתה אצלו בעבר דגים והתלהבה מהטריות, מהמבחר ומהמחירים. מכל מבחר הדגים ופירות הים, מוחמד ממליץ קודם כל על שרימפס קריסטל ישראלי. הוא פוצע את קצה השרימפס, חושף המון ביצים קטנטנות ובולע אותן בביס אחד ואז משורר לנו: "הביצים האלה זה אכבר. גבר שאוכל מהן לא יכול לישון יומיים. גבר אוכל ולא מאמין על עצמו שזה הוא". מוטיב חוזר בנווה שאנן.

מוסא, צעיר חייכן שעובד בחנות, מודיע לנו שנולד בתוך הסירה של אבא בנמל ומראה לנו את הסחורה: תמנונים, קלמרי, קריסטל בשני גדלים, דניס, לברק, ורדיות, מליטות, טרחונים, לוקוס סלעים (המחירים מתחילים ב־50 ש"ח ל־3 ק"ג של שרימפס מיובא מסין, ומושט נקי שאפשר למלא בעשבי תבלין ולהכניס לתנור ב־35 ש"ח לק"ג).

מוחמד מבקש מאנסקי להצטרף אליו לסלפי, והצלם מתנדב להנציח את הרגע בצורה מקצועית. אם תיתקלו שם על הקיר בצילום הזה, תזכרו מי שלחה אתכם, כן?

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס