חלום דניאל

קוראים לו האבא של מוזיקת הלואו־פיי, אבל גם בגיל 52 ויותר מ־30 שנה אחרי שהתחיל לשיר, רוב האנשים לא באמת מכירים את המוזיקה של דניאל ג'ונסטון. נכון, הוא כתב את "True Love Will Find You In The End" וכוסה על ידי כל אמן אינדי־רוק שלבש מתישהו ג'ינס, אך סיפור החיים של ג'ונסטון, שסובל לאורך כל שנותיו מהפרעה דו־קוטבית וסכיזופרניה, תמיד נדחף לחזית.

זה הגיוני, המחלות של ג'ונסטון הן חלק אינטגרלי מהיצירה שלו והאובססיות שלו תמיד במרכז העניינים – הפחד מהשטן, קספר השד הידידותי, האהבה הלא ממומשת לבחורה בשם לורי או ההערצה לביטלס – כל אלו שם, מספקים דלק למאות שירים ולאינספור ציורים. החיבור הזה, בין שיגעון לכישרון, לא מאכזב. אלבומים כמו "Yip/Jump Music" ,"1990" ו"Artisitc Vice" הם יצירות מושלמות שמכילות כמה מהשירים החשופים והמצמררים ביותר שנכתבו אי פעם.

דרכן, ג'ונסטון הוכיח שלא צריך סאונד מלוטש, הפקה מקצועית או גיטרות רועשות כדי לעשות מוזיקה מדהימה. ואם גם יש לך רוח שטות והומור עצמי, אפילו לא ממש חייבים לדעת לנגן או לשיר. כשמחזיקים בטקסטים ישירים כל כך, תמימות אינסופית ויכולת להלחין את המלודיות הפשוטות והמתוקות בעולם, אפשר גם לשבת לבד בחדר עם אורגן או גיטרה. במילים אחרות, דניאל ג'ונסטון אחראי באופן עקיף לאחוז ניכר מאלבומי הלואו־פיי ולכל סינגר־סונגרייטר מצוי.

עטיפת האלבום "Hi, How Are You" של דניאל ג'ונסטון

ברשימת האנשים שאכן הודו כי הושפעו ישירות מדניאל ג'ונסטון אפשר למצוא את קורט קוביין, בק, ברייט אייז, טום ווייטס, סוניק יות', יו לה טנגו, פליימינג ליפס וטי. וי און דה רדיו. גם בשבילי באופן אישי ג'ונסטון הוא סוג של אליל ויש לו חלק ניכר בעיצוב ההעדפות התרבויות שלי. לאחר שנקבע הראיון איתו, לכבוד ההופעה שלו בשלישי הקרוב בבארבי, התרגשתי יותר מאשר בכל ראיון אחר שערכתי בחיים. לא היה לי מושג למה לצפות – הראיונות איתו מהשנים האחרונות קצרים למדי והוא ידוע בתור איש לא צפוי. הנחתי שיהיה מוזר, אבל קיוויתי שאיכשהו נהפוך לחברים הכי טובים ושכשהוא יגיע לארץ נלך לאכול מקדונלד'ס ביחד. יום לפני הראיון קיבלתי את מספר הטלפון של אביו של דניאל ונאמר לי לתאם איתו שעת ראיון עם דניאל. במקום זה, כשהתקשרתי דניאל ענה בעצמו ב"היי, מה שלומך?". זיהיתי את קולו וכמעט נחנקתי.

היי דניאל, זה אלון מ־Time Out  תל אביב.

"מאיפה?".

תל אביב, כלומר ישראל.

"ישראל?!".

כן, קבעו לנו ראיון לקראת ההופעה שלך פה.

"לא היינו אמורים לדבר אתמול?".

לא, אבל אם זה לא נוח אני יכול להתקשר בפעם אחרת.

"זה בסדר, אני פה".

מעולה. אז מה שלומך?

"די טוב. אני מקליט ועובד על אלבום חדש. הוא כמעט גמור והיה ממש כיף להקליט אותו, ביליתי המון זמן באולפן ושמעתי מלא ואן היילן תוך כדי, אז יצאו לי כל מיני שירים באווירת Pאנק ורוק כבד. אני מרגיש נהדר לגבי זה. בטח נעשה עוד הקלטות השנה, אבל קודם אנחנו יוצאים לטור". קצת משונה שג'ונסטון מרגיש נהדר לגבי רוק כבד. בלא מעט שירים מהעבר הוא קישר בין להקות מטאל לפחד הגדול ביותר שלו, השטן. בשנות ה־90 אפילו סירב לחתום על חוזה רווחי וארוך טווח עם חברת התקליטים הענקית אלקטרה, רק כי היה משוכנע שמטאליקה – שחתומה באלקטרה – רדופה על ידי השטן. כששאלתי מה גרם לו לחבב רוק כבד, ג'ונסטון לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו או למה זה מפתיע, ובשצף דיבור לא קוהרנטי חזר לדבר על כמה הוא מתרגש מהטור. הבנתי את הרמז".

במה שונה טור של דניאל ג'ונסטון מטור רוקנ'רול רגיל?

"אני לא יודע, אנחנו מנסים להיות הכי טובים שאנחנו יכולים וזה כיף לי לצאת. אני אוהב לטייל".

מה אתה הכי אוהב בטיולים?

"לעשות שופינג".

מה אתה אוהב לקנות?

"ספרי קומיקס, סרטי וידיאו ותקליטים. דברים כאלה".

מה הדבר האחרון שקנית?

"אני מאוד בעניין של ואן היילן עכשיו, אז קניתי תקליטים שלהם. יש להם שירים מגניבים".

בשלב זה הוא חזר למלמל ולדבר מחוץ לשפופרת. מתוך כל מה שהוא אמר הבנתי שברירי מידע – שהוא עובד על המשך לספר הקומיקס שלו "Space Ducks", שהוא ממשיך להציג בכל מיני גלריות, שהוא אוהב סרטי מדע בדיוני ושהתרופות שהוא לוקח כרגע עוזרות לו יותר מהקודמות. "אני מנסה לכתוב כל יום ואני מצייר הרבה. אני אוהב לצייר", הוא אומר פתאום בקול ברור. "זה כיף לעשות משהו. אם לא אעשה משהו, אכנס לדיכאון אמיתי. אז אני מנסה להיות עסוק. זה קשה להיות פעיל באופן תמידי, אבל זה עדיף מהאלטרנטיבה".

זה קשה אבל גם משתלם – אומרים שאתה הסנדק של מוזיקת הלואו־פיי.

"הו כן, זה מה שהם אומרים. הם אומרים שאחרי שהתחלתי להקליט את הקלטות שלי, הרבה אנשים עשו זאת גם. וזה דבר שממש קשה לעשות, בעיקר אם אתה רוצה לחיות בדרכו של ישו. אתה נותן קלטות למישהו, לא מקבל אותן בחזרה ואז צריך לשמוע מה כל מיני אנשים שאתה לא מכיר אומרים על המוזיקה שלך".

מכל הדברים שאמרו עליך, מה הכי אהבת לשמוע?

"שאני מפורסם. אני מקווה שיום אחד אהיה מפורסם באמת. אני ממשיך לנסות ואולי יום אחד זה יהיה נכון".

אה, אתה לא מפורסם?

"לא. מצבי טוב, יש לי בית, אבא תומך וזמן לעבוד על שירים. הייתי רוצה שיהיה לי אלבום שמדורג גבוה במצעד המכירות, שישמיעו אותי ברדיו אמיתי, לא ברדיו של קולג'. לשם אני חותר. אבל אני עדיין לא שם, אולי יום אחד. הייתי רוצה להיות שם, זה מה שגורם לי לקום בבוקר".

אבל כבר כתבת שירים שיישארו בעולם לנצח. היית מעדיף להיות ממש סופרסטאר עכשיו, לרגע בודד?

"תראה, אני מאוכזב מזה שאני לא כזה מפורסם. אני רוצה לקחת כמה שנות חופש, להתכונן, להתאמן ולנסות להוציא אלבום בלייבל גדול, כזה שיהפוך אותי לכוכב. אם אצליח בזה, אהיה מאושר".

היית מעדיף להקליט אלבום עם ואן היילן או להוציא להיט ענקי עם בריטני ספירס?

"זה יכול להיות נהדר להקליט עם ואן היילן! אבל אני לא יודע, האמת שאני לא מרגיש כל כך טוב. אני מדבר איתך אבל בכל מקרה, אתה בא להופעה בברזיל?".

לא, אני מגיע להופעה בתל אביב.

"אה, מעניין, אז נתראה שם. אני חייב ללכת. ביי ביי".