חנה סי קיי

בחודש שעבר מלאו לחנה לסלאו 60. רק עבור אדם צעיר האולם המלא מפה לפה שמקבל את פניה הוא מובן מאליו. אלו שכבר עברו כברת דרך במירוץ החיים יודעים שרק מעטים יגיעו אל קו הסיום בשביל שטוו לעצמם, נתיב שברגעיו המסוכנים ביותר נדמה שהגורל הועיד אותך לצעוד בו. מי שחטאו במחשבה הזאת ימצאו את עצמם בשלב זה או אחר נפלטים אל ברירות מחדל, אל קרשי הצלה ואל זיכרונות נוסטלגיים על ימי התהילה. קומץ מתוכם יאזור כוחות ויטפס על הכרכרה מחדש במאמץ אדיר. לסלאו היא אחת מאלו.

לפני שהיא עולה לבמה האולם מלא ציפייה ששורדת במשך כל המופע בפרקי הנשימה של לסלאו. היא מאלו שמצחיקות את הקהל מראש, עוד לפני שהיא מגישה את הפאנץ'. עם זאת, "חנה לא נחה", המופע החדש, כמו מופעיה הקודמים, הוא אינו רק רצף של בדיחות. בשנים האחרונות לסלאו מביאה לבמה את קורות חייה, והיא מגישה אותם על דבשם ועל עוקצם. לעתים היא פשוט מספרת סיפור, שחלקים בו נוגעים ללב או מעוררים חרדה יותר מאשר צחוק. באופן מוזר הקומיקאי שעלה לנגד עיניי הוא דווקא לואי סי קיי, וכשאני שואל אותה אם היא מכירה אותו היא אומרת שהוא נפלא בעיניה וטוענת בצדק שהוא אפילו אכזרי יותר. אבל גם היא, כמותו, מחטטת בתופעות גופניות של גיל העמידה, מתארת אותן בפרוטרוט וקובעת בלי רחמים ש"נשים מתבגרות זה חורבן"; גם אצלה מרחפת בחדר שכבה קלה של אימה – היא מספרת למשל ששני הוריה לא התאימו זה לזה ובמלוא הכנות, אלמלא השואה, הם בכלל לא היו מתחתנים: היא מכנה את התופעה נישואי היטלר; גם בהומור שלה העמדה האירונית, שאפיינה את ג'רי סיינפלד וסביבותיו, ושדווקא בה הייתה גלומה אכזריות (שסיינפלד אף העניק לה ביטוי בפרק האחרון בסדרה), מפנה את מקומה לטובת מבט אנושי וחומל במציאות. ההבדל הניכר בין לואי סי קיי ללסלאו – ברור שיהיו מי שיזועו בכיסאם מעצם ההשוואה, ואכן, כאמור, גם אותי היא הפתיעה, אבל בחיי שלא הייתי היחיד בשורה ששם לב לדמיון – נעוץ בשורשים: אלו של לסלאו בגרסתה הנוכחית נעוצים בהומור היהודי של השטייטל, כשהם לא מרודדים להומור ישראלי עדתי. למען האמת, בהצגות ההרצה בפני קהל המקורבים הגוון האפל במופע של לסלאו בלט עוד יותר. בגרסה הראשונית המופע היה ארוך בכחצי שעה והתקיים בחלל קטן ואינטימי, שניתן היה לראות בו את אגלי הזיעה, את הרכבת בגרב ואת המתח על פניה. אולי כדי לרכך את המופע לטובת הקהל הרחב, דווקא השורה המכמירה ביותר, זאת שהביאה את הקהל לידי מבוכה אבל הוכיחה את אומץ הלב של לסלאו, קוצצה מהגרסה הסופית. "הופעה זה כמו דייט", סיפרה לסלאו בגרסת הטרום בכורה, "את מתלבשת, מתאפרת ומתרגשת לקראת הפגישה. אבל היו שנים שקבענו ואתם לא הגעתם".

למה הורדת את השורה האחרונה בסצנה הזאת?

"האמת שזאת לא הייתה החלטה שלי, אני רציתי להשאיר את זה. חבל לי שהורדתי את זה. אתה צודק, אני חושבת שזאת השתפנות. אני אחזיר את המשפט הזה. היום אני יכולה להגיד את זה".

 

זהו מופע היחיד השישי שלה. היא התחילה את דרכה בלהקת פיקוד דרום ואחרי שורה של תפקידים בתוכניות ילדים, בהן "ראש כרוב" ו"מה פתאום" (קישקשתא), ובסרטים ישראליים שהידועים שבהם הם "גבעת חלפון אינה עונה" ו"הצילו את המציל", העלתה בשנת 1986 את המופע הראשון שלה, "בחיוך ישיר", כשהיא נישאת על גלי האהדה שהביאו לה הופעותיה בתוכנית "סיבה למסיבה". במופע הציגה לסלאו לראשונה את דמותה של קלרה, מנקה המלאה בתובנות חיים שרובן שאובות מתחום הניקיון ושלאחרונה חזרה ככוכבת ילדים בקלטות של רינת גבאי, שלסלאו משתתפת בהן. באותן שנים היא התפרסמה גם בזכות "סבתא זפטא", דמות של קשישה נמרצת שאף הנפיקה להיט חתונות – "מריומה" עם ג'קי מקייטן. לסלאו מספרת שהדמות נולדה כחלק מפינה שבה מדי שבוע היה עליה להגיב לאירועים אקטואליים בתוכנית האירוח של מני פאר. "היה אז גל תקיפות של קשישים", מספרת לסלאו, "והחלטנו להעלות את הנושא בצורה קומית. הבאתי מעיל גשם מרופט וכמה אביזרים ויצרתי דמות – דווקא בהשראת אבא שלי וההומור הפולני הביקורתי שלו – של זקנה שמתחת למעיל יש לה ארסנל של רובים. אחרי כמה שבועות התחיל גל מחאה של זמרים מזרחים נגד ההדרה שלהם מתחנות הרדיו והזמינו לאולפן את ג'קי מקייטן. מני פחד להעלות את השיר כי הוא חשב שזה ייראה כפרודיה על המאבק, אז אני הצעתי שנצרף את ג'קי וכך נהפוך את זה מפרודיה לחלק מהמחאה. שים לב למילים: 'מריומה שלי כתבתי לך שירים, אבל ברדיו לא משדרים'".

לסלאו מספרת שהיא לא נתנה את דעתה על כך, אבל ברבות הימים המוזיקאי קובי אוז הודה לה על הדואט ואמר לה שהיה לו חלק חשוב בהבאת המוזיקה המזרחית לזרם המרכזי בישראל. לי דווקא זכור דיון גזעני בתוכנית "הינשופים", ימים ספורים אחרי מותו של מקייטן, שבה המוזיקאי פורץ הדרך כונה ליצן וכראיה הובא הדואט שלו עם לסלאו. כך שייתכן שהחיבור הממסדי בכל זאת היה חיבוק דוב. בכל מקרה, השלאגר וסבתא זפטא הפכו את המופעים של לסלאו לשוברי קופות, וההצלחה הקופתית הגיעה לשיאה במופע "החיים על פי לסלאו".

לזכותה של לסלאו ייאמר שהיא לא קפאה על השמרים: כבר במופע ההוא היא החלה לזנוח את הדמויות שעטתה על עצמה ולדבר אל הקהל בגוף ראשון. המהלך הבשיל במופע "יותר חנה מלסלאו", שבו שילבה לצד קטעי הומור גם את קורותיה כבת לניצולי שואה. ההצגה זכתה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית הצגת הבידור הטובה לשנת 2005. "במופעים הראשונים, כשרציתי לעשות דמות, עוד הייתי שמה את התלבושת המלאה, עם החרוזים והפאה", היא מספרת. "אבל זה מסורבל, היום אתה לא צריך את זה, אם אתה עושה פולנייה אז מקסימום אתה מאמץ מבטא וזהו".

במופע החדש שלך כמעט אין דמויות.

"זאת השפה היום. זה נראה מובן מאליו, אבל הסטנד־אפ שינה מאוד את מופעי הבידור. אתה יכול לעמוד ולדבר בגוף ראשון. באותם ימים הייתי צריכה להסתתר מאחורי קולות, פאות, מבטאים, היום אין צורך בזה. יוסי בנאי ביקש ממני פעם לדבר ישירות לקהל. באותם ימים זה נראה לי מוזר ועדיין לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. גם כשהתחלתי לדבר על עצמי, עדיין לא הצלחתי להגיד 'אני' – סיפרתי על בחורה גרושה שיוצאת לבליינד דייט. לדבר על עצמך זה סוג של חשיפה והתקלפות. יוסי אמר לי: 'את עוד תגיעי לזה'. ובאמת, היום אין לי בעיה לדבר ישירות לקהל".

וגם לשלב מונולוגים פחות קומיים.

"תראה, אף יצירה לא נולדת כשהכל נהדר ונפלא. אם אין קונפליקט על מה יש לדבר?".

ואיך הקהל מגיב לזה?

"בתקופה שהתגרשתי מאביב (גלעדי, בעלה הראשון ואב שני ילדיה), פולי ביים אותי והכנו מערכון על ילד להורים גרושים. היה שם מונולוג שהילד אומר (לסלאו מאמצת טון ילדי נוגע ללב) 'אל תדאגו, אבא הבטיח שהוא ייקח אותנו לספארי כמו בשבוע שעבר שהוא הבטיח והוא לא בא, ואימא אמרה שאם הוא לא יבוא גם היום הוא לא יבוא בכלל, ושמגיע לו שיש לו אישה מכוערת כמו הדר. אבל הדר דווקא יפה אבל תגידו לאימא'".

עצוב.

"הקהל לא היה מסוגל לשמוע את זה. הוא הרגיש שזה התעללות בילדים. במופע הזה הייתה גם דמות של זקנה ואת זה איכשהו קיבלו. את הילד הקהל התקשה לקבל. המונולוג של הילד היה עושה לאנשים קווץ' בבטן עד שנאלצנו להוריד אותו, כי ראינו שכל מערכון שבא אחריו סבל מהאווירה שהשתלטה על האולם. אבל תמיד עשיתי עסקת חבילה של הומור מהול בעצב. ב'יותר חנה מלסלאו' ממש הכנסתי את הקהל למגירות הזיכרון שלי. המחזתי תמונות מהחיים שלי כולל שינויי תאורה מתאימים. זה היה סטאנד־אפ, אבל עם שורות כמו 'לילדים של ניצולי שואה אין לאיפה לנסוע בחופש הגדול, כי אין לנו דודים ודודות'. הכל בא מהאמת. קודם כל אני מספרת סיפורים, ואני יודעת לספר סיפור".

זמן זה ממלכה

"יתומים", כך היא מגדירה את הקהל שלה בחיבה. "הם לא מבינים את ההומור של הצעירים. אני גם לא ארכאית, אבל אני מדברת על נושאים שמדברים אל הקהל הזה. גם אם זה נושאים שלא מדברים עליהם, נניח שואה, נישואי היטלר. זה משחרר".
מדי פעם השואה שבה ועולה במופע. היא מספרת ש"היו שרים לי שירי ערש מגטו לודג'. הייתי נרדמת נהדר, אבל לא הייתה לי סיבה לקום בבוקר. למשל, היו שרים לי את השיר על מוכרת הגפרורים הקטנה. מדי פעם היא מופיעה לי בחלומות וכל פעם מחדש אני אומרת לה די! אני לא מעשנת!".

בשאר הזמן, ברובו, זהו מופע אישי מאוד. התפאורה היא ערמת ארגזים מהסוג שנערם רגע לפני מעבר דירה. לסלאו דולה מהם פריטים המשמשים אותה לגולל את סיפור חייה. היא הבטיחה, כאמור, להחזיר את הטענה כנגד הקהל שנטש אותה, אבל בינתיים התקופה הקשה בקריירה של לסלאו נותרה מחוץ למופע, אף שלדבריה היא בעצם הרחם שממנו בקע. באמצע שנות ה־90 הייתה לסלאו בכותרות בעיקר בזכות נישואיה הסוערים לאיש העסקים בני בלוך. השניים היו נשואים שש שנים והנישואים הסתיימו במאבק משפטי על חברת האיפור שהקימו יחדיו, בעלת השם האירוני מייק אפ פוראבר. לפני כן עוד היה ביקור מתוקשר של המשטרה בביתם המשותף בחשד לשימוש בסמים.

הקריירה של לסלאו באותן שנים סטתה לאותו כיוון. מופע היחיד שלה, "לסלאו נטו", נכשל, וגם תוכנית הטלוויזיה שהגישה בפרה פריים טיים של יום שישי בערוץ 2, "תעשו מקום לחנה לסלאו", לא שרדה על המרקע יותר מדי. אם מחפשים את סוד הישרדותה של לסלאו במקצוע האכזרי שבחרה, ייתכן שאת התשובה יש לחפש דווקא בתקופה שבה החרב הייתה מונחת על צווארה. "אם אנחנו משחקים ב'דלתות מסתובבות', אז כן – ייתכן שאם הייתי עדיין נשואה לאביב והכל היה מתנהל כשורה לא הייתי שורדת על הבמות", היא אומרת. "את 'יותר חנה מלסלאו' עשיתי אחרי שהרמתי את עצמי מהנפילה. לא לחינם אומרים 'היזהרו מבני עניים כי משם תצא תורה' – אם אתה רעב והחרב על הצוואר שלך אתה חייב להמציא. באותה תקופה הבעל השני שלי השאיר אותי בלי כלום, איבדתי את העסק והתוכנית שלי 'לסלאו נטו' נפלה. הרגשתי שאני עושה צעד קדימה שניים אחורה, כל הדלתות נסגרו. לא עזר לי גם הרזומה שלי, והיה לי חתיכת רזומה. אף אחד לא רצה לשמוע ממני".

מה לא עבד אז?

"אם אני אנתח את זה בדיעבד, ייתכן שזה קשור גם לאיך שהתנהלתי אז עם בני. אולי הוא סחב אותי לכל מיני מקומות שהקהל לא אהב. אבל אז הבנתי שאני לא צריכה להילחם, ההפך, אני צריכה להרפות. הרוחות ההן היו חזקות ממני. אמרתי לעצמי 'צאי לשנת שבתון', כי זמן זה ממלכה".

"מצד שני", היא אומרת, "גם אי אפשר ליצור מתוך היסטריה. אתה לא יכול ליצור מתוך שוויילטוק – זה ביידיש, כשאדם שבע והוא שרוע על הספה – אבל גם לא מתוך אונס. אתה צריך ליצור כשיש לך מה להגיד. לקראת גיל 60 הרגשתי שאני בפרשת דרכים, שזה פרק בחיים. הילדים עזבו את הבית והלבד הזה הוא משהו שלוקח שלוש שנים להפנים, הסקס לא מנהל אותי יותר, שזה מנוע אדיר שמנהל חצי עולם, ופתאום נהיה שקט תעשייתי, דממת אלחוט שגרמה לי לראות דברים ביותר חדות. בגלל זה התוכנית הזאת היא אושר גדול מבחינתי. זה היה לעשות את הבלתי אפשרי. כשקוברים ומספידים אותך, מאוד קשה לקום. אבל כמו בפזל, אתה מרכיב חלק ועוד חלק, ואתה קם: התוכנית, הצגות התיאטרון, הזכייה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן (על תפקידה בסרט "אזור חופשי" של עמוס גיתאי) ושוב הקהל מחבק אותי. זה אושר מאוד גדול. עכשיו אני יכולה למות בשקט".

יש לך טיפ איך קמים מהקבר?

"להבין שזה זמני. גם אם השמים נופלים עלייך – התרסקות כלכלית, הקריירה הרוסה, בעלך בוגד בך וכולם יודעים את זה, אין, בכל התחומים את גמורה – צריך לזכור שזה זמני וזה יעבור. תזכור באותו רגע – כי אלו רגעים שאתה רוצה לקחת אקדח או להיכנס לים ולהיעלם – תזכור שזה יעבור. זה כמו מערבולת: האינסטינקט הוא להילחם. אבל לפעמים צריך לשחרר, להגיע לקרקעית, לגעת בה ולצאת חזרה לאוויר. לא להיבהל, זה עובר. צריך להתגבר על הרגע הקשה הזה ולהבין שזה יעבור. לא להתמוטט, לא קרה כלום, זה עובר".

יש לה דירה מטופחת באחד הרחובות השקטים בצפון הישן של תל אביב. על הקיר ציור של מאיר פיצ'חדזה, דמויות המהגרים הידועות שלו על רקע "ליל כוכבים" של ואן גוך. מתחתיו מונחת עבודה של נועה יקותיאלי, בת זוגו של בנה איתמר בן ה־24 (ואחותו של האמן אדם יקותיאלי, המוכר בכינוי נו הופ). בן, בנה בן ה־28, סיים לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ועזב לאחרונה עם בת זוגו השחקנית רומי אבולעפיה ללונדון, כדי לנהל את מחלקת הפיתוח בחברת המדיה הבריטית אייקון שאביו שותף בה. היא וילדיה חיים ברווחה יחסית, אך היא לא אטומה למצב הכלכלי בארץ. היא מספרת שהיא הצליחה לרכוש דירה בתל אביב בגיל 28 ממשכורת של שחקנית. "אמנם גם אז לא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו דירה בתל אביב", היא מספרת, "אבל זה לא היה בשמים. בהתחלה גרתי בתל אביב בדירה שכורה, אבל עוד נשאר לי עודף. וחסכנית לא הייתי אף פעם, הייתי בזבזנית ונהנתנית, ועם כל זה הצלחתי לחסוך. היה איזה אחד, דוד, פקיד בבנק עם יד מקולקלת, שאמר לי שהוא ישים לי כל חודש קצת בצד. ככה חסכתי 35 אלף דולר והצלחתי לקנות את הדירה הראשונה שלי".

לאחרונה השתתפה בתשדיר שהפיק פורום הקולנועניות בנושא אחר שעלה לכותרות – הטרדות מיניות. "אותי בחיים אף אחד לא העז להטריד", היא אומרת, ומיד מסייגת: היו שני מקרים, אחד עם בעלה של שחקנית ידועה, בתחילת הדרך בלהקה הצבאית, והשני עם מגיש טלוויזיה, שהרגשתי שעוברים את הגבול. אבל בו ברגע ידעתי לעצור אותם ולהעמיד אותם במקומם. לנשוי אמרתי שמיד אני מתקשרת לאשתו. תפסתי אותו בביצים. ברור שזאת תופעה שקיימת גם בעולם הבידור, אבל איתי לא התעסקו. אני חושבת שגברים הם ילדים שתפסו גובה. אני גידלתי ארבעה בנים, אז גברים לא כל כך מאיימים עליי. מה שכן, אני שוכחת שלא התחלתי עם כזה ביטחון. כשהייתי צעירה הייתי יותר מבוהלת".

מאיזו בחינה?

"נניח לא ידעתי שאני סקסית. אני זוכרת שבלהקה הצבאית, הבמאי אמר לי 'ואת תהיי החתיכה'. הייתי בטוחה שאני המוכשרת. אתה מאמין לי שהיום אני שלמה עם הגוף שלי יותר מאשר בתקופת 'גבעת חלפון?"".