ככה פודיז מתכננים את החופשה הבאה שלהם

יש אנשים שהוצאות כספיות מופרכות וטיסות טרנס אטלנטיות מפרכות רק פותחות להם את התיאבון והם לא מסתפקים בפרויקטים כמו Round Tables by American Express שמביאים את השפים אליהם. על מפת היעדים התיירותיים של אנשים אלה מסומנות קודם כל מסעדות פנומנליות ורק אחר כך אתרים מונומנטליים. מצאנו ארבעה כאלה, הושבנו אותם לשולחן ואכלנו להם את הראש עד שהם סיפרו לנו כל מה שהם יודעים. ההבדל בין ארבעת מיטיבי הלסת האלה לסתם תיירים גרגרנים הוא ההתבייתות על מטרות קולינריות עוד בטרם היציאה למסע, מתוך ידע נרחב, אסטרטגיית בילוש התקפית ואובססיביות המתבטאת בחוסר יכולת להרפות עד שהמטרה, נידחת ככל שתהיה, נאכלה במלואה.

בן מוסקל למשל, סמנכ"ל מקאן תל אביב, הוא פודי בהפרעה שחולק את התסמונת המייסרת עם זוגתו, מיכל ינאי. את חתונתם בחרו בני הזוג לערוך בסטטן איילנד ולא במנהטן, רק כדי שמיד אחריה יוכלו לדגום את אחת האיטלקיות המומלצות והוותיקות בניו יורק, Denino's. "הארוחה מתחילה מבחינתי הרבה לפני שיוצאים לטיול", מתאר מוסקל (38), "אני עושה תחקירי עומק, חופר ברשת ועובד בהצלבת מידע. אני עובד בפרסום ולכן יודע עד כמה אי אפשר לסמוך על בלוגרים שמושפעים מיחסי ציבור. אני גם לא מתרשם מטריפ אדווייזר, מ־Yelp ואפילו ממישלן. אני מריץ חיפוש חופשי של Best Of בגוגל, נכנס לאתרים מקומיים, משווה בין בחירת המבקרים המקומית לבחירות הקהל, ותמיד מעדיף בתי אוכל לוקאליים".

כמה רחוק נסעת בשביל מנה ספציפית?

"חציתי את לונדון במשך שעה וחצי בשביל מנה הודית, נסעתי שעה בתאילנד בשביל דוכן רחוב ספציפי בפוקט, ובביקור משפחתי בארצות הברית נהגתי עד ניו הייבן – שעתיים וחצי נסיעה מהמקום שבו היינו. סטיתי מהמסלול של הטיול, עם שתי פעוטות והריונית ברכב, רק בשביל פיצה נפוליטנית שנחשבת לאחת הטובות בכל ארצות הברית". אגב, הפיצרייה הזאת נקראת Napoletana Pizzeria Frank Pepe, למקרה שאתם נתקפים קרייב קשוח לפיצה בקונטיקט.

חצה את לונדון בשביל מנה הודית. מוסקל. צילום: איליה מלניקוב

גיא הרן, 33 – מנהל תחום היין בחברת איש הענבים, ומדי פעם מנחה טיולים קולינריים לבני מזל שיכולים לשלם 3,000 דולר לשלושה לילות באזור צרפת, איטליה או ספרד – מסכים שהדרך לארוחה מרגשת רצופה שעות ארוכות של תחקיר ברשת. כדי למזער את הסיכויים להחטאות קולינריות הוא עוקב בקביעות אחרי הדירוגים של מישלן וסן פלגרינו, אבל מקפיד להצליב את המידע עם דירוגי גולשים ועם חוות דעת של חברים ומכרים מקומיים.

"אי אפשר לסמוך על מישלן. הוא יכול להיות עוד אינדיקציה לאיכות, אבל הוא לא מדריך שעומד בפני עצמו. נסענו למסעדה שדורגה בשני כוכבים ויצאנו מאוד מאוכזבים. התלוננו בפני אנשי מישלן, וכעבור זמן קצר הכוכבים באמת נעלמו, אבל אכזבה כזאת היא לא מסוג התקלות שאני יכול להרשות לעצמי כשאני יוצא עם קבוצת מטיילים ששילמו סכום יפה כדי שאחסוך להם מפחי נפש. לכן אני לא לוקח יותר מהימור אחד בטיול".

גם רז רהב, 24, שהפעיל בעבר בלוג אוכל מדובר (רזי ברווזי) וכיום עובד כטבח, לא סופר את המדריך הצרפתי הוותיק. "מישלן משקללים פרמטרים כמו מפות לבנות, מגוון של יינות ממדינות מסוימות ואם המלצר הגיע מהכיוון הנכון של השולחן בעת ההגשה. לי אישית זה פחות חשוב. סן פלגרינו, שהפכו לשחקן המרכזי, עושים שקלול של החוויה והאוכל בלבד, והדירוג שלהם אמין מייצג יותר את המציאות".

דודי כליפא, 60, הוא חצי מאתר האוכל בייגלה (עם נעמה פלד), ותייר קולינרי זה 40 שנה. הוא התחיל לטייל כתחביב שבמשך הזמן קיבל פן מקצועי. כיום הוא ופלד מדריכים מסעות אוכל פרועים ברחבי תורכיה. "בעברי הרחוק גרתי במשך שלוש שנים בטוקיו, והייתי חייב לטוס באופן תדיר ללונדון בשביל העבודה", הוא נזכר איך נפתח לו התיאבון, "בכל טיסה כזאת יכולתי להתרווח בטיסת לילה ישירה ונוחה, ובכל זאת הקפדתי לעבור בנחיתת ביניים מתישה בהונג קונג, רק בשביל האוכל. מאז שנעמה ואני הפכנו את התחביב למקצוע טסנו הרבה מאוד. בשנה האחרונה היינו 20 פעמים בתורכיה, ובתחילת 2016 נהיה במזרח הרחוק ובאוסטרליה". גם הם ממעיטים בערכם של מדריכי המסעדות המוכרים ובחוכמת ההמונים, ומעדיפים את האנשים הקטנים והנהנתנים. "אנחנו עוקבים אחרי כל המדריכים אבל לא לוקחים שום מידע כפשוטו", מבהיר כליפא, "טריפ אדווייזר לא שווה בעיניי בפני עצמו, זאגט הפך עממי מאוד מאז שגוגל קנו אותו, וגם על מישלן אני כבר לא סומך. אין לי מבקר מסעדות שאני הולך אחריו בעיניים עצומות, ואין לי מדריך שהוא בגדר 'תנ"ך'. אני נעזר בקשרים אישיים עם אנשים שאני סומך על טעמם, פודיז בכל העולם שיצרתי איתם קשר דרך האינסטגרם וכאלה שפגשתי בסיורים שלנו. לכל עיר יש סודות, צריך רק את האדם שייתן לך מידע פנימי".

לא סומך על מישלן. כליפא. צילום: איליה מלניקוב

ספר לי על מקום ש־Yelp לא מכיר.

"בתורכיה הגענו לעיר שנקראת Katmer in Gaziantep. זו עיר עם שני מיליון תושבים שנראית לגמרי כמו עזה ונמצאת בגבול תורכיה־סוריה. מערביים לא מבקרים בה בכלל. הסוד שלה הוא שיש בה את האוכל הכי טוב בעולם. מנת הקבב האזורית נהדרת, ובעיקר שווה להגיע אליה בשביל מרק טלה חמצמץ שהוא מאכל עממי שכל תושב בעיר אוכל לפחות פעם בשבוע לארוחת בוקר, ובשביל הקינוחים שעשויים פיסטוקים".
"אחד המקומות הכי מוצלחים שביקרתי בהם לאחרונה היה בבורדו", ממהר גם הרן לחלוק מניסיונו האכילתי, "המסעדה נקראת Miles והיא נפתחה על ידי ארבעה שותפים: אוסטרלי, צרפתי, אסייתית וירושלמי – כולם למדו ביחד בבית ספר לבישול בפריז".

לא מחליפים ספה

הגענו לשלב הזה בשיחה שבו מתפתלים ומדברים על כסף, וכולם מאבדים לרגע את התיאבון. רק לרגע. מוסקל, שבדרך כלל לא מחפש את הארוחה היקרה אלא את "הכי לוקאלית, אותנטית ומוצלחת", מודה שבלוס אנג'לס, במסעדת LE 13, הצליח לבזבז 700 דולר לזוג על ארוחת טעימות בסגנון פיוז'ן. רהב טוען שיקר זה עניין יחסי: "שילמתי 900 ש"ח לארוחת 20 מנות בפאט דאק, כולל אלכוהול ושירות. בשביל 20 מנות זה לא הרבה. אני אמנם לא מרוויח הרבה כטבח, אבל אני גר בבית של ההורים וכל מה שאני חוסך הולך לסיורים בחו"ל". גם כליפא לא מתרגש מהסכומים שהוציא: "שילמנו בסביבות 1,500 ש"ח לאדם בנומה, זה היה בוודאות מסוג האירועים ששווים את הכסף". הרן נזכר בערגה ב־250 יורו לראש ששילם במסעדת Château Troplong, Mondot. "אבל חלק מזה היה על יין מעולה. הגעתי למסעדה הזאת בגלל מרתף היין שלה, שהוא מהמרשימים בעולם".

למרות הסכומים שנזרקו כאן לאוויר, אף אחד מהארבעה לא סבור שתיירות קולינרית היא עניין לעשירים בלבד. "בסיורים שלנו יש הרבה בני 50 פלוס שהסכום הזה לא מורגש עבורם", מסביר הרן, "אבל יש גם בני 25 שחסכו לקראת הנסיעה, ויש גם פודיז שזה פשוט חשוב להם, והם ישיגו את הסכום. פגשתי אנשים שלא החליפו ספה כבר 20 שנה ולא ישדרגו את הרכב, אבל ייצאו למסע קולינרי של אלפי שקלים. מישהו צחק עליי ואמר שהוא לא מבין למה להשקיע כל כך הרבה כסף במשהו שמאבדים בשירותים כעבור כמה שעות, אבל כמו שיש אנשים שנוסעים לסיור במוזיאונים וחווים אמנות דרך העיניים – אני מעדיף לטייל כדי לחוות בעיקר דרך חושי הריח והטעם, שהם הרבה יותר משמעותיים למאגר הזיכרונות. אני לא אוסף ארוחות, אני צובר חוויות. בשבוע האחרון נסעתי שלושת רבעי שעה בערפל אל גבעה תלולה, ברכב חורק. בשלב מסוים עצר הרכב, וצריך לטפס מאות מטרים ברגל ל־Osteria Da Gemma, ב־Roddino (איטליה). יש שם מאמא שמבשלת אוכל פיימונטזי מקומי, אתה מגיע ומקבל שש מנות. אין תפריט. זה מקום נידח ולא מפואר בכלל, והחבר'ה הכי עשירים בפיימונטה עולים אליה לרגל". רשמתם את זה? יופי.

מעדיף לחוות את הטיול דרך חוש הטעם והריח. הרן. צילום: איליה מלניקוב

בואו נקנח בהמלצה על מנה אחת בלתי נשכחת.

מוסקל: "אם אני צריך לציין מנה אחת שנחרטה בי – זו הייתה דווקא מנה פשוטה בנאפולי, שבגלל כמויות הלכלוך והאשפה בה נראית כמו מחנה פליטים. אכלתי מנה של בורטה טרייה שהגיעה עם צנוברים, דבש ואגסים. מדהים".

הרן: "הייתי בסיור של תיירות חקלאית ביקב ב־Château Smith Haut Lafitte (צרפת). יש ליקב מלון קטן עם מסעדה בעלת שני כוכבי מישלן, ומסעדה נוספת, פשוטה יותר, שהייתה בעבר מכבסה. דווקא שם הופתעתי ממנה מבריקה – מרק ירוק שעליו מונחת ביצה בטמפורה, וחלקו הפנימי של החלמון נותר נוזלי".

כליפא: "יש מנה שכל כך מרגשת אותי בכל פעם שאני אוכל אותה, עד שאני מרגיש שאני עלול לפרוץ בבכי: קנלוני רגל חזיר במסעדה בשם Can Valles בברצלונה. אני מזמין אותה פעמיים בכל ביקור ועצוב לי בכל פעם שהיא נגמרת".

רהב התלבט והתלבט ולא הצליח להחליט חד משמעית. אולי כי בגילו המוקדם הוא יודע שהמנה הכי טעימה היא זו שייצא עבורה למסע הבא.