יוטיוב הרג את כוכב הקולנוע

הקרבות הניטשים ב"מלחמת העולם Z" הם כלום לעומת הכאוס שמתחולל בשנים האחרונות בהוליווד. בעיני רבים, תעשיית הקולנוע האמריקאית כיום חיה ובועטת בערך כמו זומבים על פרקוסט. האולפנים הגדולים נמצאים תחת מתקפה כוללת מכל החזיתות, בעיקר מכיוון הטלוויזיה והאתרים הפירטיים, וכתוצאה מכך הספינה ההוליוודית שוקעת מהר יותר מהטיטניק בתלת־ממד. מי שמפסיד מכל הסיפור אלה לא רק המפיקים, אלא גם הכוכבים. רולנד אמריך, הבמאי של "היום השלישי", זעזע לאחרונה את אמות הסיפים של הוליווד כשהודיע שוויל סמית יקר מדי בשביל לשחק בסרט ההמשך, שמתוכנן לצאת ב־2015. הצהרה דומה נשמעה לאחרונה מפיו של קווין פייג', המפיק של "איירון מן 3", שרמז לכך שייתכן שחברת הקומיקס מארוול לא תחדש את החוזה שזה עתה פקע עם רוברט דאוני ג'וניור, והוסיף כי הוא "מאמין שיהיה גם סרט רביעי, חמישי, ואפילו עשירי בסדרה", אבל שהוא "לא רואה סיבה לכך שטוני סטארק לא יכול להישאר צעיר לנצח כמו ג'יימס בונד".

ההתבטאויות האלה מצביעות לא רק על חילופי המשמרות בארמון ההוליוודי, אלא בעיקר על שינוי מהותי בהרבה. אם פעם תעשיית הקולנוע האמריקאית הסתמכה על הדלק של כוכבי הענק שמסוגלים לבעור עשרות שנים, כיום היא עברה למקורות אנרגיה חלופיים כמו מותגים מבוססים ואפקטים מיוחדים. ההנחה הרווחת בקרב מפיקים הוליוודיים היא שאם פעם אנשים היו הולכים לקולנוע כדי לראות את החדש של ג'וני דפ או של ליאונרדו דקפריו, היום השיקולים העיקריים שלהם הם כמה גיבורי קומיקס יש שם, איזה מטרופולין מושמד ואם זה קורה בגלל חייזרים, זומבים או סתם מוסלמים. סיבה נוספת לדעיכה בסטאר פאוור של השחקנים ההוליוודיים היא המחסור בסרטי דרמה שיאפשרו להם לבסס את עצמם כשחקנים רציניים שיודעים לעשות יותר מאשר להיראות כמו כפילי הפעלולים שלהם. אם בעבר שוברי הקופות שימשו למימון הסרטים האלה, היום הם בקושי מממנים את עצמם, וז'אנר הדרמה נותר מוזנח כמו פליט ריאליטי יום אחרי הגמר. מדי שנה עוד יוצאים כמה כאלה, בעיקר סביב עונת האוסקרים, אבל באופן כללי הוליווד מעדיפה להתמקד בסרטים עתירי אפקטים ותקציבים ולהשאיר את הדרמות האיכותיות לטלוויזיה.

העובדה שהוליווד כבר לא צריכה כוכבי על היא גם הסיבה לכך שהיא הפסיקה לייצר אותם. נכון לעכשיו, לא נראה שקמו יורשי עצר לשחקנים כמו טום קרוז, בראד פיט, ג'ורג' קלוני וג'וני דפ, שכולם כבר עברו את גיל ה־50, וגם לא לשחקניות כמו ג'וליה רוברטס או אנג'לינה ג'ולי. "הבעיה היא שהסרטים פונים כיום לקהל נורא צעיר, כי הקהל המבוגר נשאר בבית לראות טלוויזיה", אומר ד"ר שמוליק דובדבני, מרצה בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "כתוצאה מכך גם הכוכבים הם אנשים יותר צעירים שהגיעו מסדרות נוער. קח למשל את זאק אפרון – פעם הוא הופיע בתפקידי הנער החתיך ב'היי סקול מיוזיקל' וכאלה, וברגע שהוא חצה את ה־25 הוא כבר הלך להופיע בסרטים אחרים, אבל הפסיק להיות כוכב. התחלופה מהירה יותר מאי פעם. בהוליווד הקלאסית כוכבים היו שחקנים שהזדקנת איתם. אימהות היו הולכות עם בנותיהן לראות את קתלין טרנר או את אליזבת טיילור. הרי מה היה הרעיון של כוכב? הוא תמיד הוגדר כשחקן ועוד משהו. כוכב קולנוע הוא מישהו שמייצר דמות מצטברת על המסך. כל הופעה שלו היא בעצם תוספת לדמויות שראית קודם. לאף אחד לא אכפת מהדמות המצטברת של קותי סבג".

קלוני לא בטוויטר

ובעוד כוכבי הקולנוע נשאבים לתוך חור שחור יחד עם התעשייה שהולידה אותם, נדמה שכוכבי הפופ דווקא מאירים חזק מתמיד. אם לוקחים כדוגמה את שני הסטארים החדשים היחידים בעלי פוטנציאל המשכיות, ראיין גוסלינג וקריסטן סטיוארט (שגם הם לא מסוג השחקנים שממלאים אולמות בזכות עצמם), ומשווים אותם למקבילותיהם הפופיות – ריהאנה, ביונסה, ג'יי־זי, קניה ווסט, קייטי פרי, טיילור סוויפט, אדל וג'סטין ביבר – מתקבלת תמונה קודרת. כשמביטים לעומק במסלול הסיבובי שבו צעד ג'סטין טימברלייק – מהמוזיקה לקולנוע ובחזרה – מבינים שזה יותר ממגמה רגעית. אלא שהמצב, כפי שמעיד הזגזוג של טימברלייק שעוד יילמד בבתי ספר לניהול קריירה, לא תמיד היה כזה. עד לפני שלוש שנים עתידם של כוכבי הפופ היה לוט בערפל: מדונה הזדקנה, בריטני התחפפה וכריסטינה התקבבה, כשליידי גאגא וג'סטין ביבר הם היחידים ששומרים על הגחלת. הדיגיטיזציה של המידע והפיכתו של המכשיר הסלולרי לכלי הצריכה הדומיננטי בחיינו, איימו לנפץ את התרבות לאלפי רסיסים קטנים שלכל אחד מהם מיקרו־קהילה עצמאית. אלא שהמדיה הדיגיטלית התבררה גם ככזו שיכולה לרכז תשומת לב רבה כלפי מוקד בודד, כשמשתמשים בה בחוכמה.

הפופ של ימינו הוא אולי מהונדס, מלאכותי וציני, אולם המהירות הדיגיטלית שבה הוא משונע תורמת ליכולתו להשתנות, להתרחב, להתחדש ולספוח לתוכו אלמנטים חיצוניים שמשאירים את הקהל המחובר, המרושת, קצר הרוח ובעל הפרעות הקשב, דרוך וערני ומונעים ממנו לאבד עניין. החיבור שלו לדאבסטפ למשל, הוא תצוגת תכלית מפוארת של כישוריו של הפופ: ז'אנר שבמקור היה תנועת דאנס מחתרתית לונדונית וכיום, אחרי שהולחם על מבנה שירים של בית־פזמון־בית הוא הפסקול הבלתי מעורער של הנוער האמריקאי, הפלייבק הרשמי של מצעדי הפזמונים, כוכב תצוגות אופנה והסגנון השליט במסיבות.

אבל זו בוודאי לא רק המוזיקה. ההצלחה הפנומנלית של הפופ בשנה האחרונה – בין שהיא אמנותית ובין שהיא מסחרית – קשורה בעבותות ליכולתם של כוכביו הראשיים לתקשר ישירות עם הקהל שלהם דרך רשתות חברתיות כגון פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ויוטיוב. לריהאנה יש משהו כמו 100 מיליון עוקבים בפייסבוק וטוויטר, לליידי גאגא וקייטי פרי בסביבות 90 מיליון, טיילור סוויפט עברה את ה־70 מיליון, וביונסה, ג'סטין טימברלייק ודרייק מגרדים את ה־50 מיליון. לשם השוואה, קריסטן סטיוארט, קמרון דיאז, אנג'לינה ג'ולי, מאט דיימון, בראד פיט, ג'ורג' קלוני וכריסטיאן בייל כלל לא נוכחים בטוויטר, והיחיד בכוכבי הקולנוע הבכירים שאוחז גם בפרסונה אינטרנטית הוא וויל סמית', עם 45 מיליון חברים בפייסבוק. כלומר, לא רק שקוצר הרוח שמאפיין את הדור הנוכחי נוגס מלכתחילה בנגישות של הקולנוע כמדיום – לעומת הפופ ששלוש וחצי הדקות שהוא גוזל בכל שיר מושלמות עבורו – כוכביו גם מתעקשים לשמור על חוסר נגישות.