ענבי זעם: קווים לדמותו של בציר 2014

החודשים הקרובים הם המאני טיים של הייננים. האם באמת הקיץ הזה לא כל כך חם כמו שנדמה לנו, מה קרה באפריל שהציל את הבציר ובאיזה יקב הסתתרו הבוצרים מאחורי הברושים בזמן האזעקות? עונת בציר 2014 נפתחת

יין רוזה. צילום: Shutterstock
יין רוזה. צילום: Shutterstock
12 באוגוסט 2014

57,000 טונות של ענבים צפויות להיבצר בחודשים הקרובים בכרמים ברחבי הארץ. זוהי שעתם היפה, או הקשה – תלוי איך מסתכלים על זה – של הייננים: שנה שלמה של עבודה בכרם וביקב ואינספור החלטות קריטיות מגיעות כעת אל שיאן. אין יום ואין לילה, העבודה כמעט סביב השעון, שכן את הענבים הטובים ביותר בוצרים בשעות הקטנות של הלילה, כשהטמפרטורות יורדות. ענבים אוהבים קור, והחשש הגדול הוא שמא יתחילו להרקיב ולתסוס תחת החום הכבד השורר בצהרי אוגוסט. יש כאלה הבוצרים באופן מכני, בעזרת בוצרת, ויש הדבקים בשיטה המסורתית של בציר ידני, אשכול אחר אשכול. כך או כך, בשלב זה בציר 2014 נראה מבטיח.

"מה שאפשר לומר בינתיים זה שמזג האוויר נפלא, לא חם מדי", אומר ערן פיק, יינן יקב צרעה. אני לעומתו מרגיש את זרזיפי הזיעה יורדים לי במורד הגב גם כשאני יושב בחדר ממוזג. אז איך אפשר להגיד שלא חם מדי? כנראה לענבים חוקים משלהם.

"אתה מוזמן לבדוק בשירות המטאורולגי", מאשר עידו לוינסון, יינן ביקבי רקנאטי, את דבריו של פיק, אחרי שאני מתקשר אליו מזועזע כדי לאמת אם אכן מדובר בקיץ לא חם. "לא היו לנו השנה ימי שרב כמעט, שזה חשוב, כי כמה ימים כאלו יכולים פשוט לפצוע את הענבים. הגשמים הגיעו מאוחר, ינואר ופברואר היו שחונים, וזה כבר היה מלחיץ. הגשמים שהגיעו באפריל־מאי הצילו את המצב והפכו את השנה הזו למצוינת. גשם מאוחר זה טוב לנו, כיוון שאז האדמה רוויה במים ואפשר למעט בהשקיה. אצלנו יש כרמים רבים שכלל אינם מושקים, כך שגשם מאוחר חשוב לנו מאוד".

כרמים ללא השקיה בארץ הם דבר נדיר למדי באקלים החם שלנו, אבל האינטרס הוא תמיד להשקות כמה שפחות. גפן סובלת היא גפן המניבה ענבים טובים יותר. ככל שהיא מתאמצת להעמיק שורשים באדמה ולהשיג מים, כך היא תניב פחות פרי, אבל היבול שלה יהיה עסיסי יותר, מרוכז יותר ואיכותי יותר. אז בדקתי בשירות המטאורולוגי ומתברר שאכן מדובר בקיץ "מתון", ירחם השם. בחורף אגב נרשמו טמפרטורות שיא בצפון: מינוס 16.5 מעלות נמדדו באחד הכרמים של יקבי רמת הגולן, ואפילו באביב היו לילות שבהן הטמפרטורות צנחו למינוס שש. כמה כרמים אפילו נפגעו מהקרה וענביהם לא הצליחו להבשיל. עד כה הספיקו היקבים לבצור את מרבית הענבים הלבנים – אלו מבשילים לפני אחיהם האדומים – וכעת בוצרים את הענבים האדומים.

בעולם, בעיקר באירופה הקלאסית, לשנות הבציר השונות השפעה מכרעת על אופי היין ועל מחירו. שנה "גדולה" בבורדו, 2010 למשל, תעלה פי חמישה ואף יותר משנה בינונית. ההבדל בטמפרטורות בין שנה לשנה יכול להיות קיצוני, והכי חמור הוא גשם וברד שיורדים בעת הבציר, אז הענבים מתמלאים מים ואיכותם יורדת. בשנת 2002, למשל, ירד ברד בצפון באיטליה בזמן הבציר ויקבים רבים פשוט ויתרו ולא ייצרו יינות כלל, או ייצרו רק את היינות הפשוטים והזולים יחסית. בארץ המצב שונה. "הבדלים בין שנות הבציר בישראל בהחלט קיימים, אבל בצורה מינורית ביחס לאירופה", מסביר לוינסון, "אין אצלנו תופעה של גשמי קיץ, אנחנו אחת המדינות הכי יציבות בעולם מבחינת אקלים".

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

התחלות חדשות

לצד הבציר היקבים גם סיימו השבוע את הנטיעות החדשות. הקברנה עדיין המלך, אבל המגמה של זנים ים תיכוניים ממשיכה לצבור תאוצה. עוד ועוד זנים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, מפציעים על המדף: טנאט, מרסלאן, אוזלטה, רוסאן, אלו רק חלק מהשמות שכדאי להתחיל לשנן. ביקב רקנאטי, למשל, זו כבר השנה החמישית שבה נוטעים המון כרמים, אבל אף לא אחד מהם בקברנה או מרלו: ההתמקדות היא בזנים הים תיכוניים בלבד. גם יקבי כרמל, היקב הגדול במדינה, נטעו שלל זנים ים תיכוניים דוגמת גרנאש ומרסלאן. הרבה מדברים על משבר בענף, על כמויות ייצור לא פרופורציונליות לשוק ועל יקבים רבים שסכנת סגירה מרחפת מעל ראשם.

"השנה, למרות המשבר בענף היין המקומי, ראינו יחסית הרבה נטיעות חדשות, כיוון שהשנה הבאה היא שנת שמיטה ואסור לטעת בה. אנחנו נטענו לא מעט, כולל כמה זנים חדשים", מספרת מיכל אקרמן, האחראית על הכרמים ביקב תבור. מה שנטעו עכשיו ישמש ליין רק בשנת 2017. ככה זה בתעשיית היין, הכל עובד לאט, וכשנוטעים עכשיו צריך למעשה לנבא את השוק של עוד ארבע־חמש שנים לפחות.

"אנחנו מתכננים שהנטיעה הגדולה שלנו תחליף את החלקות הפחות טובות בעוד כמה שנים", מסכמת אקרמן. אבל אין תחליף לכרמים בבעלות מלאה של היקב, והיקבים מבינים כבר שיין טוב עושים קודם כל בכרם. אוליבייה פרתי, מיקב טפרברג אשר כרמיו פרוסים בכל הארץ, מחדד את הנקודה: "ייננים מחפשים ענבים שהם רוצים, לא בהכרח את מה שיש בשוק, ולכן מעדיפים לטעת כרמים חדשים, כמו שאני אוהב ומאמין, ולזנוח את הכרמים הישנים והפחות טובים", הוא מנמק את הבחירה להמשיך לנטוע.

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

שותים קצת יין וזה עובר

המלחמה (סליחה, ה"מבצע") הגיעה בתזמון בעייתי. אמנם זה לא הבלגן של שנת 2006 (מישהו עוד זוכר את זה?), אז בשל המלחמה בצפון יקבים רבים לא הצליחו לבצור חלק מהכרמים. לך תתעסק עם יין בזמן שכל המדינה בוערת. "מצב הרוח חשוב מאוד", אומר פיק, "הרבה מהדברים החשובים ביין הם הפרטים הקטנים, ולפעמים מה שמשפיע יותר זה לא איך הענבים אלא מצב הרוח של האנשים. לא פשוט לעשות יין כשיורים לך טילים על הבית או כשהעובדים מוקפצים למילואים. צריך כוח נפשי ואנרגיה כדי לעשות יין. למזלנו זה נראה כאילו המלחמה הסתיימה ברגע האחרון". ביקב צרעה פיק עובד לצד יינן יועץ מצרפת, ז'אן־קלוד ברואה האגדי.

בדרך כלל ברואה מגיע כל שנה לקראת הבציר לבדוק את המצב בכרמים ולתכנן את מועד הבציר. השנה הוא לא הגיע, והוא יבוא רק אחרי הבציר. שום טרגדיה נוראה, רק (עוד) תזכורת למדינה המשוגעת שאנחנו חיים בה. ביקב טפרברג המלחמה הורגשה מעט יותר. פרתי מספר על שישה עובדים שהוקפצו למילואים: "בשנת 2006 גויסתי למילואים, ועד שחזרתי כבר פספסתי את כל הבציר של היינות הלבנים. הפעם זה לא היה כל כך חמור, אבל עם זאת גם לא פשוט. אנחנו נוהגים להביא סטודנטים לעונת הבציר שיסתובבו בכרמים שלנו בכל הארץ וידגמו את החלקות. פתאום מצאנו עצמנו עם חלקות מוכנות שלא היה מי שידגום אותן. היינו צריכים, צוות היננים, להסתובב בעצמנו המון זמן בשטח ולזנוח את העבודה השוטפת ביקב".

כך כל יום של פרתי התחיל בחמש וחצי בבוקר ונגמר רק אחרי שהשמש שקעה, העיקר שהאיכות לא תיפגע. "אם המלחמה הייתה מתחילה שבועיים מאוחר יותר, אני לא יודע איך היינו עוברים את הבציר הזה", הוא מסכם. ביקבים הנמצאים דרומה יותר המצב קצת יותר מסובך, אם כי כולם נשמעים מחויכים ואופטימיים למדי. ביקב צימבליסטה במושב אביגדור בוצרים תוך כדי האזעקות: "יש לנו שורת ברושים, ואני פשוט מסתתרת שם כשיש אזעקה", מתארת אלנה צימבליסטה, הייננית, הכורמת ובעלת היקב, את השגרה ההזויה שלהם. כיפת ברזל אמנם עובדת, אבל לא פעם כבר נפלו רסיסים בכרם. אבל מה אפשר לעשות, "שותים קצת יין וזה עובר", היא מצחקקת.

ובאמת, מה נותר לנו לעשות? להרים כוסית לחיי הבציר, לשתות קצת, ולקוות שיום אחד הענבים בארץ שלנו כבר לא יזעמו כל כך.