לאנץ' ראש

עופר ורדי לא מפסיק לענות לטלפון במהלך הפגישה. הוא מתנצל, אבל לאחרונה השיק חנות מקוונת במרמלדה וההזמנות לספרים לא מפסיקות לזרום. בהוצאת הספרים שלו, לאנצ' בוקס, ורדי הוא הבעלים, העורך, איש יחסי הציבור, איש השיווק ואחד הכותבים, לקטור, זבן ומפתח פורמטים דיגיטליים. הספר שהוציא בעצמו "גולאש לגולש", היה לפני כן טור ב־YNET, וזכה ביריד ספרי הבישול בפריז במקום השלישי, מיד אחרי ספרה של הדיווה הענקית של עולם המתכונים קלאודיה רודין. במקביל ורדי עובד לפרנסתו כעורך לייף סטייל ב"ישראל היום".

אפשר בכלל להרוויח מהוצאת ספרי בישול?

"כן, כי קודם כל הספרים שאני מוציא הם רבי מכר. כשאתה מוכר הרבה, גם אם השקעת סכומים גבוהים זה יכול להיות רווחי. הבעיה היא שיש כל כך הרבה גורמים בשרשרת המזון, כמו חנויות ספרים ומפיצים, עד שכל אחד מהם לועס את חלקו בדרך לצרכן, וליוצר לא נשאר כלום. זה מה שאני מנסה לעקוף כרגע בעזרת החנות המקוונת".

ובאותו זמן חוסך בהוצאות כשאתה מכהן בכל התפקידים.

"אני עושה את זה בהנאה וזה משהו שלמדתי כמפיק בגלי צה"ל, שאם מתאמצים משיגים הכל. אבל לאור הגידול אין לי ברירה אלא להוסיף אנשי צוות, ולאחרונה הכנסתי מנהלת שיווק ומכירות".

ורדי התחיל את דרכו כחייל בגלי צה"ל, משם המשיך לדסק חדשות ב"ידיעות אחרונות", ומתוך געגועים לאוכל ההונגרי של סבתא ולילדותו בבאר שבע החל לכתוב פוסטים על בישול הונגרי באתר של על השולחן.

כשהטור התגלגל הלאה ברשת, והיה ברור שורדי צובר מתמכרים, הוא החליט לנסות וללקט את הטורים לספר, ואז גילה שהוצאות ספרים מעדיפות להשקיע בשפים סלבריטאים ולא בחובבי בישול אנונימיים יחסית. ממש כמו בפרסומות, הוא ניגש אל הבנק על תקן של יזם והקים הוצאת ספרים. כש"גולאש לגולש" הפך בקלילות לרב־מכר הוא אמנם עדיין לא כיסה את ההשקעה, אבל הבין שעלה על משהו. מכאן הוא המשיך והוציא את "מנת היום" של השפית מאיה דרין, "עשתידכ" לבישול עירקי, "יש מקום בעיר התחתית" של הילה אלפרט, ו"חדרוכל", הסוקר את ההיסטוריה הקולינרית של התנועה הקיבוצית לאורך 100 שנים של חדרי אוכל, שכתב יחד עם אסי חיים.

הוצאת כבר שבעה ספרים. אתה מסיק מכך שיש לספרי בישול עתיד בתקופה שבה מתכונים רצים באינטרנט בחינם?

"בהחלט. הספרים שאני מוציא הם כאלה שאפשר להישכב איתם על המיטה ולקרוא הרבה לפני שניגשים לבשל במטבח, גם ברמת התוכן וגם בגודלם. אלה ספרים שיש בהם טקסטים מעניינים היסטורית ותרבותית, סיפורים שמעשירים את החוויה באופן שפונה קודם כל אל הלב ורק אחר כך אל הבטן. אני מקפיד ליצור ספרים בעלי אסתטיקה יוצאת דופן. בספר של הילה אלפרט שעוסק בחיפה, עיר שיש בה חספוס וסיפורי מלחים וזונות, חתכנו בהתאם את הכריכה של הספר, כך שהקרטון ייחשף. בכל ספר כזה יש ערך מוסף לדפים עצמם, כמעט כמו יצירה חד־פעמית בעידן שלפני השעתוק המודרני, כשנזירים היו יושבים לשרטט כל כתב יד".

זאת התשובה שלך גם לספרים דיגטליים?

"לגמרי. הוצאתי את "גולאש לגולש" גם בפורמט דיגיטלי שכולל צילומים וסרטונים, אבל בשורה התחתונה אנשים לא כל כך קונים ספרים לעצמם. המסה של ספרי הבישול בארץ נמכרת לקראת חגי תשרי, לקראת פסח ועוד קצת בגל של שבוע הספר. רוב הצרכנים קונים את הספרים האלה בשביל להעניק אותם כמתנה. ספר יפה אפשר לשמור על המדף בבית כמו אגרטל, ובאותו זמן הוא מעניק חוויה שלמה שנסחפים לתוכה. דרך סיפורי המתכונים של "גולאש לגולש" על משפחה שהגיעה מבודפשט לבאר שבע אתה לומד על קהילה שלמה, וכל מי שקשור לקהילה הזאת מזדהה עם מה שכתוב שם".

תמשיך להוציא ספרים?

בטח. בקרוב אוציא ספר בישול צרפתי לילדים, ואני עובד על ספר בישול על האוכל שהוגש לאורך השנים בחתונות בארץ. אני גם בשלבי כתיבה של ספר בישול רוסי שעוקב אחרי האוכל של העולים החדשים מתקופת ברית המועצות ועד היום. השף שעוזר בכתיבת המתכונים סיפר לי שבברית המועצות היו תקופות שחולקו לאזרחים ספרי בישול שכוללים את מיטב המתכונים של הקולינריה הרוסית מבלי שניתן היה לקנות את חומרי הגלם. בכל זאת אנשים היו קוראים כדי לשבוע מהתיאורים".

זה קצת מזכיר את המצב שאנחנו נמצאים בו, שיש פחות ופחות הכנסה ויותר פיתויים.

"כן, אפילו הגעתי למסקנה שהעיר נעשתה יקרה לי מדי. אני חי פה כבר שמונה שנים, וכל מה שיש לי הולך על שכר הדירה. לראשונה בחיי אני שוקל לעזוב. כשעבדנו עכשיו על הספר על חדר האוכל הקיבוצי גיליתי שיש חיים מחוץ לתל אביב. יש עולם מקסים שם בחוץ, ארץ ישראל הישנה והטובה של פעם, הרטרו שכל הזמן מחפשים בתל אביב. זה לא שאני מתכוון לעקור ולגור בקיבוץ, אבל גיליתי שיש חיים מחוץ לתל אביב, וגם שאוכלים שם לא רע בכלל".