למכור איש קרח לאמריקאים

הבמאי אריאל ורומן הוא הישראלי הכי מצליח בהוליווד שאתם לא מכירים. עובדה: אשטון קוצ'ר מפרגן לו בטוויטר ודיוויד שווימר מתחנן שייתן לו תפקיד אורח. בביקור מולדת לכבוד עליית "אייסמן", סרטו החדש, הוא מסביר למה לא כדאי למהר לנטוש את התעשייה המקומית ואיך גורמים לווינונה ריידר להפסיק לחקות את עצמה

אריאל ורומן. צילום: איליה מלניקוב
אריאל ורומן. צילום: איליה מלניקוב
3 בספטמבר 2013

לא הרבה דברים מצליחים לרגש ולהכעיס ישראלים בו־זמנית כמו ישראלי שמצליח בחו"ל. כשזה מגיע להוליווד אנחנו בכלל מאבדים את זה. הדיסוננס בין האימג' הזוהר של תעשיית הקולנוע האמריקאית למציאות הישראלית התנגש בעוצמה כמעט פרודית בפרימיירה החגיגית של "אייסמן", סרטו של אריאל ורומן, ישראלי לשעבר שהיגר לארצות הברית והצליח היכן שרבים כשלו.

האירוע התרחש בשבוע שעבר בסינמה סיטי גלילות, קומפלקס מפלצתי שמעצם קיומו מבטא את הכמיהה הישראלית להידמות לאחות הגדולה ממערב. האירוע מתחיל עם המינגלינג הרגיל א־לה קאווה, ירקות וגבינות, כשהקו המקשר בין הסלבס שפוקדים את המקום הוא אותו קשר אמריקאי ושאיפה תמידית להתקרב לצלחת. גל גדות, אקי אבני, אורי פפר. כולם באים לראות מקרוב איך זה מרגיש כשעושים את זה באמת. בקנה מידה ישראלי, מינוס ניקול ראידמן ודומיה, מדובר באירוע מכובד. לורומן, שכבר הציג את הסרט בפסטיבל ונציה, בניו יורק ובלוס אנג'לס, נראה שמדובר בנחיתה קשה. חושב שהגעת רחוק? ישראל תמיד תתעקש להזכיר לך בדיוק מאיפה באת. "כל צוותי הצילום שהגיעו לפרימיירה בישראל, רק רצו לדעת כמה קרוונים היו לי על הסט", הוא מספר. "ואני אומר להם 'נו, באמת. זה המדד שלכם להצלחה?'".

מייקל שאנון בתפקיד "אייסמן"
מייקל שאנון בתפקיד "אייסמן"

למה ציפית? זה ישראל, על זה חושבים.

"כן, ישראלים משחקים אותה שלא אכפת להם מהוליווד, שהם מעדיפים להגיע עם כפכפים לפרימיירות, על הזין שלהם. בסוף אתה מבין שמה שמעניין אותם זה דווקא בדיוק מה שעל הזין שלהם".

טוב, מקנאים.

"אבל בסופו של דבר הזוהר לא אמיתי. מה כבר ההבדל בין ישראל לאמריקה? בארץ אתה אוכל על הסט מלפפונים וקוטג' ובהוליווד פנקייק וביצים מקושקשות. זהו".

לבשל את צה"ל

ורומן, 40, גדל ברמת אביב והתחיל להתנסות בקולנוע בגיל 12 עם מצלמת סופר 8 שהוריו קנו לו. עד שהתגייס הספיק לצלם ולערוך יותר מ־40 סרטים קצרים, ונראה שלא התקשה לענות לשאלה מה ירצה לעשות כשיהיה גדול. אחד הסרטים האחרונים שעשה לפניי שהתגייס הציג נער בגילו ששכנו המשונה גיורא לוחץ עליו להירשם לקורס הכנה לצה"ל ולהקדיש את חייו לכושר. הנער, שרק רוצה לסיים את הבגרויות ולעזוב את המדינה, החל לדמיין שהוא דורס את גיורא כדי שיפסיק להציק לו. הסרט מגיע לשיאו האפל כשהנער דוקר את גיורא, חותך שתי חתיכות מבשרו ומבשל אותן, תוך כדי שהוא מסנן לעברו "אני אראה לך איך אני מתכונן לצבא". בשונה מהנער, ורומן דווקא התגייס ליחידה 669 ואף נשאר בקבע במשך שנה. בדומה לו, גם בורומן המסגרת נתנה את אותותיה. לאחר השחרור הוא לא חזר לסופר 8 והלך דווקא ללימודי משפטים באנגליה. "במשך שמונה שנים, מרגע הגיוס ועד שסיימתי את הלימודים, לא נגעתי בשום דבר יצירתי. בדיעבד אותו סרט דיבר על הלחץ להתיישר לפי מה שמקובל. זה הצליח: הייתי ילד טוב ורציני ולימודי משפטים נראו לי כמו משהו שעושים".

עם סיום הלימודים חזר ורומן לישראל כדי לעבור את מבחני הלשכה. לפני כן נסע לביקור קצר בניו יורק, ביקור שלמעשה שינה את חייו: "נסעתי לבקר חבר שלי, האמן גידי רובין", הוא מספר. "הוא שלח אותי להצטרף לחבר אחר שלמד קולנוע ב־NYU לראות מה זה. נכנסתי לשיעור והתחרפנתי. פתאום נזכרתי עד כמה רציתי את זה והבנתי שאני חייב להתקבל. עשיתי כל מה שצריך, עד שזה קרה. "אחרי תקופה, החיים בניו יורק נהיו יקרים מדי, ועברתי לסיים את הלימודים ב־L.A Film School מצאתי עבודה בתחום ודברים התחילו להתגלגל. כתבתי סרט קצר ואז פיצ'ר. יום אחד הלכתי לברביקיו שבו הציגו בפניי בחור בן גילי. הוא שאל אותי מה אני עושה וסיפרתי לו שאני רוצה לביים, שיש לי פיצ'ר בראש. הוא סיפר שהוא עבד בוול סטריט עד לא מזמן והשתעמם ושהוא מחפש מה לעשות ושאל אם אני רוצה שהוא יהיה הסטאז'ר שלי. הסכמתי בשמחה והוא התחיל להגיע בכל בוקר, עבד על התקציב, הביא לי קפה".

נחמד.

"נסענו יחד לפגישות עם משקיעים בטורונטו כדי למצוא מימון לפיצ'ר. ביום השני לנסיעה הוא מספר לי שהגיעה חבילה עבורי. עליתי לבדוק ומצאתי על השולחן מעטפה גדולה שבתוכה מעטפה קטנה יותר. פתחתי ולהפתעתי גיליתי צ'ק על סכום גבוה מאוד ולצדו פתק 'מזל טוב, בוא נתחיל'. הסתכלתי על הצ'ק ופתאום קלטתי שהשם של הסטאז'ר שלי מופיע עליו. הוא פשוט בחור עשיר שעבד עליי כל הזמן הזה, ניסה לבחון את השטח והחליט בסוף לממן לי את 'Rx', הסרט הראשון שלי".

קלי קלות.

"היו לזה גם צדדים שליליים. כל הכניסה שלי לתעשייה הייתה מהירה מדי. מיד בסיום הצילומים של 'Rx' החלפתי את הבמאי של 'דניקה', פיצ'ר בכיכובה של מריסה טומיי, שלושה שבועות בלבד לפני תחילת הצילומים. משם עברתי לעבוד בטלוויזיה. פתאום מצאתי את עצמי בסחרחורת מטורפת. הסרטים לא ממש הצליחו והבנתי שזה בכלל לא מה שרציתי לעשות. איך הגעתי לכתוב, לביים? מה, כי ההוא נתן לי צ'ק? רק עכשיו, עשר שנים אחרי שהתחלתי, הגעתי לשלמות מבחינת המהות שלי בתור יוצר. אפשר להגיד ש'אייסמן' הוא למעשה הסרט הראשון שהוא שלי באמת".

גופות בפריזר

ורומן קיבץ ל"אייסמן" קאסט מכובד שכולל את ווינונה ריידר, ריי ליוטה, כריס אוונס וג'יימס פרנקו. הסרט מגולל את סיפורו האמיתי של ריצ'רד קוקלינסקי, כביכול איש משפחה נאמן, שלמעשה עבד כרוצח שכיר עבור חמש משפחות המאפיה הגדולות שפעלו בחוף המזרחי של ארצות הברית בשנות ה־70' וה־80'. את קוקלינסקי משחק מייקל שאנון ("אימפריית הפשע", "חלון פנורמי") שבזכות מבע פנים מבעית נכנס באופן טבעי לתפקיד המחסל קר הלב.

קוקלינסקי, שהודה ביותר מ־100 מקרי רצח, זכה לכינוי אייסמן משום שנהג להכניס את קורבנותיו לפריזר, כך שלאחר שהתגלו לא ניתן היה לקבוע במדויק את תאריך ושעת המוות שלהם. למערכת החוק לקח יותר משני עשורים לתפוס את קוקלינסקי בסופו של דבר. לורומן לקח כמעט אותו זמן להשיג את הזכויות לפרויקט. "יצאתי למסע מלחמה מטורף", הוא מספר. "אחרי שראיתי את הסרט התיעודי עליו וחשבתי שזה יכול להפוך לאחלה סרט, ניסיתי להשיג זכויות לתסריט שיתבסס על אחד משני הספרים שנכתבו עליו. ביום שנסעתי לניו יורק לסגור את העסקה גיליתי שנציגים מאולפני פרמונט הציעו הצעה נגדית על הפרויקט מאחורי הגב שלי, כשאני זה שהעלה בפניהם את הרעיון. נלחמתי בהם במשך שנתיים, כשבמקביל רכשתי את הזכויות לספר השני ולסרט התיעודי ובעצם הקמתי פרויקט מתחרה. הייתי מקבל באופן קבוע מכתבי איום מהמחלקה המשפטית שלהם. הם רצו ללהק את צ'אנינג טייטום לתפקיד אייסמן. בדיחה".

הם גדולים ממך בהרבה. למה הם נכנעו?

"הם רבו עם מחבר הביוגרפיה, והוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. רגע לפני, הוא מכר ,Natural Selection את הזכויות לחברה בשם שמומנה על ידי הבן של קדאפי. כשהמשטר בלוב קרס, העתיד של החברה התערער והפקת הסרט בוטלה".

נשמע דרמטי כמעט כמו החיים של קוקלינסקי.

"זה לא נגמר שם. אחרי שענייני הזכויות הסתדרו, הגיעו הבעיות בליהוק. נאלצתי לחכות שמייקל שאנון יסיים לצלם את 'אימפריית הפשע', ג'יימס פרנקו עזב את ההפקה וחזר לתפקיד קטן יותר, ואת התפקיד של ריי ליוטה היה אמור בכלל לשחק בניסיו דל טורו. ככה עברו עליי חמש שנים של נחישות הארד קור. פשוט החלטתי שאני לא מוותר".

היה רגע שהרגשת שזה גדול עליך?

"בטח, בעיקר כשזה הגיע מהקרובים אליי. כשאימא שלי אמרה לי 'נו, אולי די?', כשלחברים שלי כבר נמאס לשמוע על 'אייסמן'. אתה מתחיל לחשוש שאנשים מסתכלים עליך ואומרים 'הנה זה שרוצה לעשות את אייסמן. אז שיעשה כבר או שימשיך הלאה. למה לשים את כל הביצים בסלסילה אחת?'".

למה באמת?

"התשובה הפשוטה היא, שאפילו סלסילה לא הייתה לי. הבנתי שאני אוסף את כל הביצים בכיסים. ואם הן נשברות, הן נמרחות לי על כל המכנסיים וזה כבר משהו שאי אפשר לנקות יותר. אני הולך הביתה".

הסיפור של קוקלינסקי אפל ומצמרר. זו גם הייתה האווירה על הסט?

"שאנון וריידר (שמשחקת בתפקיד אשתו של קוקלינסקי – ח"ב) הם שחקנים מתודיים, נשארים בדמות גם כשהמצלמה נכבית. קשה מאוד להתמודד עם זה. בשלב מסוים הפכתי בעצמי לאייסמן. הייתי חייב להיות קילר עם השחקנים, לדבר בלי שום אמוציות, קר וספציפי. לריידר היה מאוד קשה לעבוד איתי. התעקשתי להוציא אותה מהנטייה של כל השחקנים לחקות את עצמם. הייתי דוחף לה את הגב כדי שתשב ישר, מזהיר אותה שלא תיסגר לה העין ולוחש לה דברים. היא הייתה בחרדות מטורפות, פשוט שנאה אותי. אבל זה גם מה שעזר לה בסופו של דבר".

לדיוויד שווימר יש תפקיד מפתיע בסרט, רחוק מאוד מרוס של 'חברים'. לא חששת ללהק מישהו שכל כך מזוהה עם דמות אייקונית?

"הוא ממש התחנן להשתתף. עשה מלא טסטים מיוזמתו, שילם על האיפור. ריחמתי עליו. הוא עשה הכל כדי שאוציא אותו מהטלוויזיה".

הספקת להתנסות בתעשייה הישראלית?

"בקושי. עשיתי סרט דוקומנטרי על ליאור סושרד בשיתוף רשת, שהיה די סיוט. כשאתה יוצר ותיק בישראל כולם מכבדים אותך, אבל עד שאתה מגיע למעמד הזה אתה זוכה לרוב ליחס מזלזל. ברשת החליטו איזה סרט הם רוצים לעשות ובכלל לא עניין אותם מה אני רוצה. הם לא היו מוכנים לתת לנו עותק של הסרט, שלחו לנו חשבוניות על דברים מגוחכים, העבירו שכר באיחור של חודשים. לא האמנתי שהגעתי למצבים האלה, זה היה מאוד לא נעים" (ברשת מסרו בתגובה: "ורומן הוא במאי מוכשר, היה לנו כיף לעבוד איתו ואנו מאחלים לו בהצלחה").

בהוליווד זה לא קורה?

"זה לא מגיע לרמות האלה. כמות היצירה בישראל מדהימה ואנשי המקצוע שעובדים פה מבריקים, אבל המערכת דפוקה מהיסוד".

אז אתה ממליץ ליוצרים ישראלים צעירים לעשות את המעבר הזה?

"כל מי שיש לו עבודה בישראל – שיישאר פה. זאת טעות חמורה לחשוב שאם הצלחת בישראל תצליח גם שם, הסיכויים אפסיים. מי שעוד לא בנה פה קריירה ויש לו חלום להצליח בחו"ל, שייצא וינסה, גם אם הוא ייכשל בסופו של דבר. האמריקאים נחושים בצורה יוצאת דופן ליצור מבלי להתפשר. כולם מבינים שההזדמנות היא כמעט חד־פעמית, אז הרצון להצליח הוא אדיר. בישראל יש אווירה של 'עזוב אותך אחי, מה אתה דופק לי בראש'. מה שכן, כשאני עובד עם ישראלים בהוליווד אני יכול להגיד להם את האמת בפנים, לא צריך לרפד לכולם את האגו על כל דבר קטן".

מרגש להסתחבק עם סלבס?

"במשך תקופה ארוכה אהבתי לצאת, אז באמת נתקלתי באנשים האלה. היחסים היו ברמה של 'מה אתה עושה היום בערב, יש לך איזו כוסית להכיר לי?'. היום זה כבר יחסי עבודה, הם פונים אליי כי הם ראו את הסרט ורוצים לעבוד איתי. נחמד מצד אשטון קוצ'ר לפרגן לי בטוויטר, בעיקר כי יש לו 14 מיליון עוקבים וזה מגיע רחוק. אבל זה בסך הכל אוויר, רק בן אדם".

מתי אפשר לנשום לרווחה, להגיד לעצמך "זהו, עשית את זה"?

"היום אני יודע בוודאות שבחיים לא. אתה כל הזמן עובר ממדרגה למדרגה. אם אתה עוצר באחת מהמדרגות, שם כיסא נוח ונרגע, זה הסוף שלך".