לעוף על התינוק

בתחילת שנות האלפיים, שנייה לפני שהפיד איים לבלוע את כולנו, להקות עצמאיות ששרו באנגלית עוד סבלו מזלזול והרמות גבה. המבקרים והקהל לא הבינו למה למוזיקאים לשבור את השיניים בניסיון לזייף מבטא אמריקאי, בזמן שרבים וטובים עבדו קשה על תחיית השפה העברית. The Flying Baby, ששחררו אז אלבום בכורה, ניצלו את ההתעלמות התקשורתית מבית כדי למנף את ההרכב מחוץ לגבולות המולדת ולצאת לטור נרחב בארצות הברית. עבור שועלי אינדי כמו גבע אלון (גיטרה, שירה), גדי אלטמן (בס) ואיסר טננבאום (תופים), הפליינג בייבי הייתה אז המקום שבו הם זכו לחיות את הזיות הרוק הכי כמוסות שהתרוצצו להם בראש. גם היום, אחרי פירוק והרכבה מחדש לרגל הוצאה מחודשת של אלבום הבכורה שלהם מ־2002, "Inner World", הכאסח הפסיכדלי שמתפקע כשהשלושה עולים על במה אחת נותר על כנו. לכבוד המאורע, חזרה השלישייה תחזור לשתי הופעות איחוד חגיגיות בבארבי.

פאוזה של חצי עשור – מחדדת או מקהה?

אלטמן: "כשחזרנו לנגן יחד, הרגשתי שהזמן עשה רק טוב לשירים. מה שבעבר דרש הרבה יותר כוח ומאמץ, היום בא בקלות". אלון: "כל אחד מאיתנו מנגן היום הרבה יותר טוב, אז באופן טבעי השילוב נהיה יותר מהודק. לפני שהתחלנו את החזרות לא ידעתי מאיפה אני מביא את הדרייב שהיה לי אז. ברגע שנפגשנו זה פשוט קרה באופן טבעי ואחרי שניגנו יחד את השיר הראשון כל החששות פגו".

טננבאום: "זה כמו לרכוב על אופניים. אתה עדיין נופל פה ושם, ובסיבובים החדים באמת אתה עף".

מאיפה הגיע רעיון האיחוד?

 אלון: "רצינו לעשות את זה כבר מזמן. השנים האחרונות היו אינטנסיביות עבור כולנו ולא מצאנו את התזמון המתאים. השנה נוצר מרווח זמן שאפשר לנו להוציא מחדש את אלבום הבכורה שלנו, אז החלטנו כבר להתאחד סביב זה".

כשרק התחילו את דרכם כלהקת תיכוניסטים קיבוצניקים, אלון ואלטמן ניגנו לצד רשף שחר ושחם אוחנה, שעזבו קצת לפני שהלהקה יצאה לטור בגולה. השניים צירפו לעסק את איסר טננבאום, שאותו הכירו כשחיממו את רוקפור ויצאו לדרך. אחרי שהתכלבו במשך שנתיים בוואן מעופש ודילגו מחור לחור בארצות הברית, למדו חברי ההרכב החדש להישמע טוב בכל תנאי אפשרי: "עם מוניטור, בלי מוניטור, עם קהל או בלעדיו", הם נזכרים. השלושה חזרו לארץ בשיאם, התפזרו והותירו אחריהם שני אלבומים שהפכו למצרך מבוקש בין שומרי החסד. "שתי ההופעות האחרונות שלנו היו סולד אאוט", מספר אלטמן, "התורים נמשכו מעבר לכביש. הרגשתי שאני יכול להתגלגל עם האנשים האלה לנצח כשהדבר היחיד שמתחלף הן המדינות שבהן אנחנו מנגנים".

התחלתם כלהקת תיכון. יש ללהקות כאלה סיכוי לשרוד, או שזה על משקל החברה הראשונה?

אלון: "מישהו פעם אמר לי שלהקה זה כמו נישואים, רק בלי סקס. אתה נמצא במערכת יחסים מאוד אינטימית עם אנשים, רואה אותם בסיטואציות לא פשוטות. להקת נעורים זה בית ספר רציני".

נדמה שהחינוך עבד. הפליינג הפכה לחיית הופעות שהשמועות עליה עברו מפה לאוזן. גם היום, השלישייה המחודשת עדיין מפנטזת על במות גדולות – רעיון לא רע בהתחשב בכמות השירים שאלון מייצר. "במהלך הטור, אלון כתב כל יום שניים־שלושה שירים חדשים", מעיד אלטמן.